מה מסתתר מאחורי המסיכות? | ילדי הגאולה 11
מאת: נעמי סובול
______________

אחד הדברים שכולנו כבני אדם, הכי צריכים ומבקשים
זוהי תחושת שליטה. שנוכל להחליט, לתכנן, לקבוע, להרגיש בטחון.
זוהי אחת הסיבות שעכשיו, עם כל הבאלגן והכאוס שהמלחמה
הכניסה לחיינו, אנשים רבים מרגישים דחף לצרוך חדשות כל הזמן,
להתעדכן, לדעת "מה קורה". הידיעה, גם אם היא מכאיבה,
נותנת לנו אשליה של "שליטה במצב".

כל החיים, הינם בית ספר אחד גדול, שמלמד אותנו בעיקר
דבר אחד: לשחרר שליטה. לדעת להיכנע.
ללמוד לסמוך. על האחד והיחיד:
להאמין שהוא זה שמוביל, שיודע, שמכוון אותנו לטוב המוחלט,
גם כשזה נראה או מרגיש לפעמים, בדיוק הפוך מהמסלול שציפינו
או חשבנו שהוא הנכון.

בסוגיית ההורות שלנו כהורים לנוער מתמודד, אנחנו פוגשים את
סוגיית השליטה, ישר לפנים.
מאבדים אותה במהירות האור וללא הכנה מוקדמת.
אין שליטה ואין חכמה, ואין שום אחיזה במה שחשבנו שידענו
או שאולי יוכל לעזור לנו. כל מה שאנחנו פוגשים זה כאוס אחד גדול,
בהלה וחוסר אונים. תחושה שהכל נשמט לנו מהידיים,
והפעם, אלו הילדים שלנו, בשר מבשרינו, חתיכה מנשמתנו.

לשחרר שליטה עלול להיות תהליך כואב ומייסר, כשנאחזים בכל הכוח
בזמן שמשהו נשמט, בורח, נעלם. כשמפעילים התנגדות ומנסים לעצור בכח
את הסוס הדוהר במדרון, מנסים בכח להחזיק את המושכות
כשכבר "אין לאן ואין את מי". זה מתיש, סוחט וכואב.

הסיבה שאנחנו בדר"כ כל כך מפחדים לשחרר שליטה,
ולאפשר לעצמינו ללמוד להתנהל בהכנעה ומתוך מקום חדש ואחר
הינו הפחד מהלא נודע. מהלא מוכר. מהספק – הלא הוא עמלק,
"אולי אנחנו טועים וכל מה שצריך זה להחזיק יותר חזק?
אולי אנחנו צריכים פשוט יותר משמעת, להדק יותר את החגורה?
להשליט יותר כללים בבית הזה ופחות לבוא לקראת?"

הספקות האלו מייסרות וגורמות לנו למאבקי כוחות נוספים ומתישים
עם בן הזוג, עם עצמינו, עם כל מה שמסביבנו.
להיאחז כשנדרש לשחרר, זו פעולה שגומרת לנו מנה כפולה של סבל.

"תגידי, האם אנחנו כאימהות לא אמורות להילחם כמו לביאות
על העתיד הרוחני של הילדים שלנו? היכן הרצון להגן, לשמור,
להילחם בכל הכח מול הגלים הסוחפים ולהיות חומה ומגדל?"

שאלה אותי לא מזמן אמא אחת, כשהיא צופה עלינו, ההורים המתמודדים,
מבחוץ. כשהכל מרגיש לה ולבעלה עדיין בשליטה, כהורים.

זו שאלה שנשאלת מתוך עמדה של "אנחנו המחנכים,
ואנחנו יודעים". עם ילדים רגילים, זה עובד עד שלב מסויים,
עם מתמודדים, זה לא עובד בכלל, ההיפך הוא הנכון,
ככל שננסה יותר להשתלט ולהפעיל כח, הם רק יברחו רחוק יותר.

אז איך נדע מתי עלינו להיות אריות ולביאות
ומתי עלינו לשחרר שליטה ולעבור מחינוך לריפוי?
האם עצם העבודה שאנחנו לומדים לשחרר (ונרחיב לאט לאט מה זה אומר)
לא אומר שוויתרנו באיזשהו מקום? שאנחנו חלשים?
שאנחנו מוותרים חלילה על ערכים?

הרי למדנו לאורך כל ההיסטוריה כמה חשוב להילחם על עקרונות.
כמה חשוב להתעקש על ערכים. והנה , מגיעים ילדי הגאולה,
וטורפים לנו את כל הקלפים המוכרים….

בואו נעשה כאן קצת סדר בהבנה. ועמוק פנימה, בנשמה.

עלינו דבר ראשון, לעשות הפרדה מלאה, בין חינוך רגיל
לריפוי (ודיברנו על זה הרבה בפוסטים הקודמים שלנו).

בחינוך רגיל, אין מקום לשחרר באופן גורף (תתפלל מתי שתרגיש שנכון לך,
תניח תפילין לפי איך שמרגיש לך ותלכי צנוע אם לא קשה לך בבקשה)
זה הרי ברור שגישה כזו, תוביל לאסון חינוכי.

בחינוך רגיל, ישנם חניכים, מחנכים, ישנם הורים וישנה דרך סלולה וברורה
של ימין מקרבת, ושמאל (מעט ולפי הצורך) דוחה.
יש לנו מסורת ויש לנו הדרכה.

ישנם קוים אדומים וישנו מינון לפינוק ולרכות,
כי אנחנו באמת שואפים לגדל דור של אנשים עם עקרונות, ערכים,
עמוד שידרה ויכולת עמידות. אנחנו בונים את דור העתיד שלנו בע"ה.

בסוגייה של ריפוי, הסיפור שונה לחלוטין.
בריפוי, אין חניכים. ישנם רק כלים שבורים.
נשמות שמשהו בדרך סדק ושבר להם את כל רצף מנגינת החיים.
משהו קרה שם בדרך, שגרם להם לעטות מסיכה של "לא אכפת לי כבר בכלל"
ועוד אחת של "אל תתקרבו אלי" ועוד אחת של "לכו מכאן כולכם".

"מה, זה לא סתם יצר הרע, או גיל ההתבגרות ורצון לפרוק עול"?
שואלים הורים. תוהים מחנכים. אולי כל מה שצריך כאן
זה עוד קצת משמעת, ליישר ולהדק כמה קווים?

הדרך הכי פשוטה לאבחן אם מדובר ביצר הרע סטנדרטי
או שמדובר בשבר וטראומה שדורשים ריפוי עמוק מתוך מקום של חמלה,
הינה לבדוק: האם השינוי הוא במישור אחד? שניים?
או בכל מישורי החיים התקינים: מה שנקרא, הם "הולכים על כל הקופה".

אף מתבגר סטנדרטי, לא יסכים לשלם מחיר כל כך כבד
של תדמית קהילתית, חברתית ומשפחתית, עבור יצר ללכת עם
גי'נס קרוע במקום חליפה שחורה או להסתובב במקומות בהם
לא מקובל אצלו בחברה. המחיר החברתי גבוהה מידי.

אלא אם כן… אין לו יותר מה להפסיד. להישאר, כואב יותר.
אז ורק אז, הוא מוכן לשלם כל מחיר, (כולל בושות, כולל העתיד שלו
וכעס / נתק של המשפחה שלו והחברים שהיו לו) עבור דבר אחד:
כדור הרגעה. משהו שיעביר את מרכז כובד הכאב החוצה, אל הפרטים
שמסביב, אל התפאורה.

כהורים, השלב הזה קשה לנו מנשוא.
כי הרציונל והאוטומט שלנו דוחף אותנו במצב כזה, להשתלט יותר.
לשמור יותר, לנסות להדק יותר את הגבולות כדי למנוע או למזער
את הנזקים ומתוך ניסיון לבלום את ההידרדרות, עד כמה שרק ניתן.

הפעולה הזו, של הפעלת כוח ושליטה, לא רק שלא עובדת
אלא מייצרת את האפקט ההפוך – היא מייצרת התנגדות.

אם יש משהו שמעכב ומונע ריפוי
(גם ברמת ריפוי הקורטקס, ראו מאמרים קודמים)
זה בדיוק זה – מאבקי כוחות.

כשהנפש עסוקה במאבקים, היא איננה פנויה לריפוי.
כי אחד המוטיבים של ריפוי, זה לאפשר לנפש לבנות בתוכה
מקום חדש שמאפשר אמון. אהבה. מרחב ומקום – להיות בתוכו
ולהרגיש מוגן. להרגיש שייך. להרגיש אהוב.

כשיש מאבק, כל זה לא יכול לקרות, אלא משריש את הכאב עוד יותר.
הנה, גם אנחנו, ההורים שלך, לא יכולים לקבל ולהכיל את הכאב שלך.
גם אנחנו, מתנגדים לנוכחות שלך (כפי שהיא מופיעה כעת)
כי אנחנו רוצים משהו אחר. מישהו אחר. לא את מי שאתה עכשיו.

להיות הורה שלומד לשחרר שליטה במצב בו המתמודד שלו
זקוק לריפוי, כשהורה לומד להרפות היכן שהוא הכי בעולם רוצה
להדק אחיזה, זו גדלות נפש – זו ענווה והתבטלות מול רצון הבורא,
שנשמה יהודית תקבל מקום ואפשרות להרפא. להיות. להאיר.
זוהי עבודת הפורים (עד דלא ידע = התבטלות),
שגדולה מעבודת יום הכיפורים, והיא על פני כל 365 ימות השנה.

ביום הכיפורים, אנחנו מבטלים את הרצונות הקיומיים שלנו למינימום.
לא אוכלים, לא שותים, לא נועלים נעלי עור ועוד.
כולנו לובשים לבן, ונמצאים בצום ותענית, ממש כמו מלאכים.
אבל רגע. זוהי רק ההקדמה, הפרומו למה שמתבקש מיהודי
כל ימות השנה. קל להתבטל כשאנחנו כולנו, כמלאכים בבית הכנסת.

כמה זה קשה, כשעלינו להתבטל ביום יום,
מול מכנסי הג'ינס הקרועים, מול מסכים מרצדים,
מול הבלי הבלים שכל מה שאנחנו רוצים לעשות מולם זה לצרוח
"די כבר! לא לזה פיללתי, לא לצורה הזו התפללתי!"
לכוף את הראש, לשמוט את הרצון להוכיח,
ולומר "הנני": מבטל את רצוני, למען רצונך יתברך –
לרפא עוד נפש יהודית, מתוך ענוה והתבטלות 
שאומרת שלא את הכל אנחנו מבינים, ולא הכל צריך להתנהל
כמו שאנחנו בהכרח רוצים, ולא רק מה שמצטלם יפה הוא הנכון,
אלא להיות ממוקד במשימה אחת:
ריפוי של נשמה יהודית שזועקת – תנו לי מקום
שאוכל בכלל להתחיל להיות.

מתוך הבנה, שרק ככה, מהיכולת לשחרר שליטה,
תתקלף לה לאט לאט מסיכה ועוד מסיכה.
תתרפא עוד שכבת צער ועוד שכבת כאב,
וכל התמסרות של הכנעה שלנו ההורים,
תבריא להם עוד טיפה את הלב 
עד שהם יסכימו יום אחד, להשיל את התחפושות,
לשחרר את המסכות,
ולקבל שוב, והפעם מתוך מקום של אהבה
ומקום בריא, מואר ונוכח,
את כל דברי התורה הזאת.