ושוב מגיע החג הזה, ובהמון משפחות השיח הוא על מי יישב ליד מי, את איזו גיסה מזמינים הפעם ומי ייפגע שלא קיבל הזמנה.
ואצלינו….אצלינו השיח הפנימי כלכך אחר.
ואני אומרת השיח הפנימי כי יש מילים ומחשבות שאנחנו לא מעיזים לחשוב ולומר בקול, כי אפילו אנחנו עדיין נבהלים מהם.
כאמא מתמודדת (אולי כבר פעם נקרא לעצמינו "הורים מצליחים"- על שם התוצאה בעזרת השם….) אני פוגשת בכל יציאה מהשגרה את הקצוות של חיי שסידר לי השם יתברך כדי לשייפותי. (ליהלום כואב להשתייף…. אתם יודעים).
וכך כשהמוני עמך בית ישראל מתחילים לאסוף מצות ומצוות, ולקרצף את הבית, אני צריכה כלשנה מחדש לקרצף חלקים בלב שלי . חמץ שהתיישב שם. (מזכירה לכם שחמץ זה גם טעים זה לא רק רע ….) אני מבכה את שולחן הסדר שחלמתי בצעירותי שיהיה. שתילי זיתים סביב השולחן, מפיצים דברי תורה ואגדה על ההגדה , ארבע קושיות שיש להן תשובות, סדר ידוע מראש של כל הלילה המיוחד הזה, מסורת משפחתית של "אל תיטוש" שאנחנו כלכך משתדלים לדקדק בקוצי היוד ו"הייד" שלה.
ובפועל?!
בפועל חלק משתילי הזיתים בכלל לא באים. חוגגים אלטרנטיבות בכל מיני ארגונים חלופיים . בפועל, כל שנה מחדש, הקושיות שלי הן בכלל לא ארבע אלא בערך שתי מיליון, כלפי פנים וחוץ מעלה ומטה, על מה קורה פה, מה אולי טעיתי, ואיך אפשר לפתור הכל (השליטה … השליטה….) ומה בעצם אני עושה פה, ומה ואיך נכון לנהל את הקושי, ומי יכול להגיע להתארח, ועם מי, ובאיזו צורה צניעותית יישבו ליד שולחן החג הקדוש, ומה אני בכלל רוצה בכל רגעי הבוקה והמבולקה האלה.
בפועל?! חוסר סדר, חוסר בהירות, המון רגשות מעורבבים של געגוע, וכאב, ושליחות , וחולשה, ועוצמה, והכל מתערבב בתוך אותו אדם תוהה, ואולי אני בעצמי הקושיה פה.
וארבעה בנים כמשל שכל שנה מחדש אני בורחת בראש לי מלהעניק כותרות של השוואה לאי מי. ומסורת. מסורת שננטשה בחלקה, שהשתנתה בחלקה מכורח הנסיבות והמעמדים, והכל קשה לי כלכךךךך.
וכל ערב חג מחדש אני לוקחת בחשבון את הקושי הזה של הגלות האישית שלי ומנסה לייצר לעצמי יציאת מצריים אישית מן המיצר. גאולונת קטנה.
וכדי ליצור את השקט הזה, צריך זמן.
ואני לוקחת לעצמי זמן לעבודה פנימית על התודעה והמידות.
והנה משהו שעוזר לי ממש ממש.
בקונטרס "לב אבות על בנים" של הרב אורי זוהר זצ"ל, מדבר הרב על תפקיד ההורים. ותפקיד ההורים בעצם, הוא נושא הדגל של ליל הסדר. והגדת לבנך. החובה להעביר את התורה לדור הבא.
א ב ל – כפי יכולתו לפי יכולת הדור הבא לקבל את התורה. והאמת, שיש לנו כהורים נטיה להעביר את התורה כפי שאנחנו קיבלנו אותה. "שלא תישכח" וכו'. אבל תפקידנו הגדול הוא להבחין באיזה אופן הדור הבא מסוגל "לקבל" את התורה, ואם הוא לא מצליח לקבל כרגע בדיוק כפי שאנינו חושבים או קיבלנו, אנחנו המבוגר האחראי, ולנו יש את המיומנות והגמישות לקיים את "והגדת לבנך" באופן שיוכל להתקיים בדור הבא. כמה מדהים
שדווקא בלילה מיוחד כזה, מתוך מצווה עוצמתית כזו, התפקיד שלנו מקבל משנה משמעות ויש לנו הזדמנות להיות בנוכחות מלאה מכל הבחינות.
וכשאני נזכרת בזה, ומתרכזת בזה, כל הקושיות והשאלות מתגמדות לי. והדמעות….. לא תמיד נעלמות לגמרי, קצת מלוחות , קצת חמוצות, וקצת מתגעגעות, אבל אני ממש משתדלת לדאוג לקוביית שוקולד בסביבה כדי שיהיה לי גם מתוק.
מאחלת לנו, הורים גיבורים, לזכור לחייך ולשמוח בכל דקה נתונה, גם כשקצת קשה ומאתגר ולהתמקד במצה- במיצוי, בציווי ולא בחמץ ובחמוץ.
יאללה לשפשף.
