ילדי הגאולה 06 -חוק כלים שבורים
מאת: נעמי סובול
______________

אם עד עכשיו דיברנו על חינוך של נוער בדור אחרון,
גם נוער רגיל וגם נוער "מצונן רוחנית",
הגיע הזמן להוריד את הכפפות, ולדבר על לב העניין:
נוער מתמודד. נוער בסיכון מייצג את הקצה,
את הנשמות השבורות ואת המקום בו שום דבר
מכל מה שלמדנו קודם, לא עובד יותר.

הגיעו אלי כמה וכמה סיפורים בשבוע שעבר,
שהמשותף לכולם הוא דווקא המשכנתא.

כן, תשאלו מה הקשר. אז מסתבר שכל הורה נורמאלי,
כשהוא פוגש מציאות ממש לא נורמאלית ונער שמתנהג בצורה הזויה
ובלתי מתקבלת על הדעת, מוצא את עצמו שולף את הקלף האחרון:

בואו נעשה סדר ונזכיר לכם מי כאן האבא בבית הזה.
מי משלם משכנתא ומי מפרנס ומגיע לו שיכבדו את הרצון
ואת הטריטוריה שלו. ומי שלא מתאים לו,
שייקח את הדברים שלו וילך!

אף הורה לא באמת מתכוון להעיף את הילד, אלא את הבעיה ואת החוצפה,
ויותר מכך, בדר"כ משתמשים במשפטים האלו כדי לנער ולפתור בעיה,
אנחנו לא באמת רוצים לראות אותם זרוקים ברחוב.

מצד האמת, אנחנו כהורים, צודקים.
באמת יש גבול ויש קוים אדומים , שעם כל הרצון להכיל,
פשוט עוברים את קצה גבול היכולת והקיבולת. עד כאן.

מה, אנחנו צריכים לבלוע כל דבר, להכיל בלי סוף
ולתת להם "לרכב עלינו"? עד מתי???

אם עוד לא פגשתם את הקצה הזה, אתם במצב מצויין.
אני מדברת על כל אלו שכבר פגשו, לא פעם אחת ולא פעמיים.
זהו אתגר קשה מנשוא, להרגיש שביתך איננו מבצרך
אלא מקום לעימותים בלי סוף, טריטוריה שנשמטת
וקירות ללא גבולות של בית שפוי. כל המשפחה נכנסת לסחרור.

וכאן חשוב מאד לעשות רגע עצירה ואבחנה מאד ברורה:
כל עוד מדובר בנוער "רגיל" שבודק גבולות, שמחפש,
שמתחצף לפעמים, אז כן, כלי חינוך רגילים בהחלט נדרשים,
ועם הרבה ימין מקרבת, מותר ואף נדרש לשים גם גבולות
בריאים בבית ואז אין צורך ולא קורה שמגיעים למצב של
"קחו את הדברים ולכו"! זה נעצר הרבה קודם ומאפשר בניית קשר בריא.

אמממה. ישנה בעיה אחת מהותית והיא,
שעם נוער מתמודד, לא רק שהגבולות האלו לא מתקבלים
הם רק מחריפים את הבעיה ואז מגיעים "דיבורי המזוודה".
שום דיבורי שכל והגיון, לא עובדים איתם. הקורטסקט שלהם נעול
(וכתבנו על כך בפוסטים קודמים, שווה לחזור ולקרוא),
כל המערכת הניהולית של המוח על "פריז", ואין עם מי לדבר.

ההורים משתגעים: "מה הם לא מבינים? אז נדבר יותר חזק"!
לא עובד. 

קבלו סיפור טרי מהשטח….

השבת, אירחנו בביתנו בחור ישיבה שבור (ללא מסגרת כרגע)
שלא היה לו היכן לעשות שבת ואין לו מושג היכן הוא יישן מחר,
כי אבא שלו מסרב לקבל אותו הביתה. יש לאבא שלו תנאים ודרישות
ומה שבאמת מתחולל שם בכל העוצמה הינה מלחמת הורדת ידיים
בה האבא מחכה לראות מי יישבר ראשון. שהילד כבר "יתיישר".
אולי במצב רגיל זה היה עוזר. אולי.

אבל במצב הנוכחי בו אנו עוסקים בנשמה שבורה, של בחור
שעבר לא טראומה אחת ולא שתיים בחייו
וכל ההתנהגות שלו זועקת "הצילו", לא רק שזה לא יעיל,
אלא שהמסר שעובר חזק וברור הוא:
"שנקבל אותך רק עם תנאים, ומה שבאמת חשוב לנו
 זה הכבוד של המשפחה, אתה לא ממש הנושא".

המסר הזה מרחיק את הבחור (המתגעגע) מהבית ומונע ממנו
בכל מחיר (גם במחיר שינה ברחוב) מלשוב הביתה. הוא מרגיש שבכלל
לא רואים אותו, אלא רק את הבלאגן שהוא מייצר,
שבכלל  לא קלטו את המצוקה שלו. שהכאב שלו לא קיים,
רק אבא שלו במרחב.

האבא הזה, שהוא בבסיסו אדם טוב, לא שם לב,
איך שהוא דוחף את הבן שלו במו ידיו, ישר אל לוע הרחוב עם הגישה הזו
של "הגיע הזמן שתדע מי כאן האבא בבית הזה". לבכות.

כל עוד אין לנער תחושה של אמון ואהבה מקבלת,
הרגשה שאבא שלו מוכן להקשיב לו ולעבוד יחד איתו ולא נגדו,
המרחק רק גדל, הרחוב מזמין,
ותחליפי קשר זמינים מהווים פורקן ונחמה.

הפלאפון הלא כשר והחוצפה, הם לא הבעיה, אלא הסימפטום.
המלחמה איננה באמת הפתרון אלא רק מחריפה את הבעיה.

אז בואו נדבר קצת על חוק כלים שבורים:

אתם בטח מכירים את החוק בו כלים שלובים משפיעים זה על זה
"כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם" כך עובדים כלי החינוך הרגילים
שאכן עובדים נהדר ומצמיחים (בדר"כ) ילדים בנויים לתפארת.

הבעיה מתחילה כאשר יש לנו כלים שבורים
בהם המים החיים של הדעת  והתורה (וכלי השכל) לא עוברים,
ושום כלי מכלי החינוך הרגיל שאנחנו מכירים לא עובד איתם.

אם ננסה להפעיל עליהם "יותר כח ויותר עצמה וגבולות",
הכלי פשוט ייסדק ויישבר יותר ויותר. אין להם אמון באהבה שלנו
ואין להם אמון בעצמם, שהם ראויים בכלל. אנו נדרשים לעצור
ולבנות הכל מחדש בצורה אחרת ממה שהורגלנו וידענו.

בפוסטים קודמים דיברנו על כלי חינוך לעומת כלי ריפוי,
בואו נעמיק בזה קצת יותר.

כשנער עבר ממצב של חניך רגיל לשלב של "פצוע רוחנית"
עלינו כהורים (ואנשי חינוך) לעבור גם אנחנו במקביל
מסט כלי החינוך הרגילים, לסט כלי הריפוי.  
אנחנו הופכים במצב הזה ממחנכים למרפאים (במצב סיכון!).
זו תורה שלימה, ולימוד היא צריכה.

להמשיך בכלים הרגילים של "אני כאן האבא בבית ותלמד לכבד סמכות"
כאשר הנפש כבר קרועה, שסועה ולא מתפקדת
זה כמו לפקוד על פצוע תאונת דרכים ששרוע על הכביש ומדמם למוות
"לקום ולאסוף את עצמו כבר!" במקום לרדת אליו
ולהציל אותו, כאן ועכשיו, גם אם זה אומר לכרוע על האספלט,
להתלכלך, ולגעת בידיים חשופות בפצעים מדממים.
ככה בדיוק זה נראה כשמצילים חיים,
אין שם שום דבר "אסטטי, חינוכי או מכבד"
יש רק הצלת חיים.

על מנת להבין את גודל (ואחריות) המשימה, עלינו להבין את המצב לאשורו:
לנוער בסיכון ברור שאין לו יותר מה להפסיד. הוא יילך על כל הקופה,
כי מבחינתו, אין לו יותר סיכוי. הוא איבד אמון בעצמו ובערך שלו,
הוא איבד אימון בידיעת הבסיס שיש מישהו שמאמין בו ואוהב אותו באמת.
הוא נשמה שבורה, לא נשמה חצופה.

כשאנו באים לטפל בנשמה פצועה, עלינו לחבוש בדמיון שלנו
את האפוד של "איחוד הצלה" ולשנות את כל הגישה
על מנת לעבוד בכלים נכונים, על מנת להציל חיים כפשוטו.

נשמה שבורה, אם היא מגיעה לתחתית חלילה,
קורה לא פעם ולא פעמיים שהיא "מאבדת הכרה",
ובכך היא מאבדת את הרצון הבסיסי לחיות.
זה לא מופקע שנער בסיכון עלול להגיע לסמים, אלכוהול ואובדנות חלילה,
כי כל מה שמעסיק אותם בשלב הסיכון הוא לקבל משככי כאבים
ולברוח מעצמם ומהכאב שלהם הכי רחוק שרק אפשר.

הבעיה מחריפה כאשר הורים מזהים מצוקה ומקבלים הנחיה חלקית
שאומרת "תכילו אותם ואז זה יעבור".

הדיבורים וההנחיות "להכיל ללא גבול" מתישים הורים
וגורמים להם להגיע לקצה של עצמם.
די! כמה חולי אפשר להכיל, כמה?

הם צודקים. באמת שאי אפשר להכיל בלי סוף,
וכשאנחנו מנסים "להכיל",

יכולת ההכלה שלנו פשוט פוקעת במוקדם או במאוחר.
מה שכן, בואו נחליף את המילה "להכיל" במילה "לרפא".
השינוי והשימוש במילה הנכונה, הינו דיוק קריטי.

כשיש נשמה שזקוקה לריפוי, מקבלים גם כוחות מיוחדים בשטח.
כשברור לנו שאנחנו במשימת הצלת חיים ולא במשימת "מחיקת אישיות" (שלנו)
כשברור לנו שאנחנו הדמויות הכי משמעותיות כאן  בסיפור עבור הנער שלנו
אז אנחנו מקבלים כוחות מלמעלה:

כוח של משימה. כוח של שליחות. אנחנו מקבלים כח לחפש וללמוד
מהם כלי הריפוי האלו ואיך להשתמש בהם נכון.
אנחנו מקבלים את כוח הידיעה שיש מישהו
גבוה מעלינו וחזק מאתנו, שסומך עלינו ונותן לנו את הסיוע,
את הכוחות והאמון שאנחנו לא לבד בסיפור הזה והוא מאמין בנו שנצליח,
אנחנו באי כוחו של הריבונו של עולם בכבודו ובעצמו,
השותף השלישי בנשמה הזו.

זו כבר לא תשישות של הכלה על תקן "הקדוש המעונה"
אלא כוח  של התמסרות של הורה במשימת חייו – הצלת נשמה בישראל.

אין לנו את הפריוולגיה לומר "אין לי כח, קחו את זה ממני",
כי אנחנו נבחרנו למשימה ולתפקיד. סומכים עלינו.

אחד ההורים סיפר לי על ההתנהגות הברוטלית של הבת שלו,
על כל הגבולות שהיא חצתה ועל הציפיה שהיא "תתיישר כבר ותהיה בן אדם"!
הוא גם טרח להודיע לה שאם היא לא מקבלת את הגבולות של הבית
שתארוז בבקשה מזוודה ותחפש לה מקום אחר (אין לה לאן ללכת כמובן).

לאחר שהוא היה בפגישת ייעוץ והבין את עומק השבר שבו הבת שלו נמצאת,
כשהוא למד שהשפה היחידה שהיא יכולה לקבל ולהבריא דרכה
הינה שפת הריפוי, אז הוא הבין שהבית שלו, הוא לא המשכנתא הוא משלם,
לא הקירות, ולא הגבולות שהוא כל כך רצה לשים, ובעיקר, לא הכבוד שלו

אלא מקלט לנשמה שבורה כפשוטו. זהו המקום היחידי הבטוח עבורה.
המקום בו היא מבקשת לקבל ריפוי, עזרה וקבלה.
לא בעיטה אחת גדולה החוצה, אל הרחוב שיבלע אותה ללא רחמים.

כל הורה שנמצא כאן במשימה הגדולה של ריפוי נוער בסיכון,
הוא לא בן אדם רגיל מהשורה אלא יהודי שנבחר לדבוק וללכת
במידותיו של הקב"ה בכבודו ובעצמו: מה הוא רחום, אף אתה רחום.
מה הוא חנון, אף אתה חנון.

אנחנו זוכים לזכך את האגו והרצון האישיים שלנו
לרמה גבוהה של ענווה. של הכנעה. של סבלנות ואורך רוח.
של אמונה בטוב. של התמסרות להצלה של נשמה בישראל.

אתם לא בני אדם רגילים,
אלא אלפי זוגות הורים,
שמוכנים ללמוד מחדש מה הם כלי ריפוי
וכללים חדשים של כלים שבורים,

ריבונו של עולם –
יש לך צבא של מסירות נפש,
אלו לא בני אדם, אלו מלאכים.