מלחמה. מילה שפגשנו לצערינו, השנה יותר מידי מקרוב. כמה מחירים אנו משלמים עליה כולנו.
אתמול, הבנתי עד כמה אין לנו מושג מה זה להיות במלחמה תמידית, יום יומית, לא עם מחבלים שם בחוץ, אלא עם מחבלים בתוך הנפש. כמה מאמץ ואנרגיה נדרשים מאדם שנלחם, כל יום מחדש, לקום ולתפקד, להרשות לעצמו להיות, כשכל מה שהוא רוצה זה לברוח, הכי רחוק שרק ניתן- מעצמו. אני פוגשת המון שאלות, קונפליקטים ולבטים של הורים לנוער מתמודד, שסובבות סביב עניין אחד: מה צריך לעשות? איך להחזיר אותם למסלול? נסיונות לנרמל אותם חזרה. השאלות לגמרי לגיטימיות, מגיעות ממקום אוהב ודואג של הורים שרוצים לראות את הילדים שלהם גדלים להיות בוגרים נורמטיביים. האתגר הגדול הוא, שאין תשובה אחת לכל דבר, ואין מתווה אחיד. לא ניתן לקחת הנחיה שניתנה למקרה אחד, ולהקיש ממנו בהכרח, למקרה שני. לא מדובר בלימודי רפואה, בהם לומדים לזהות דלקת גרון ואז לתת אנטיביוטיקה עד שזה עובר (או שלא…). כשמדובר בנוער מתמודד, אנחנו מדברים על שדה קרב בו הנתונים משתנים מרגע לרגע ומאדם לאדם.
הם נמצאים במלחמת קיום אמיתית על השפיות שלהם, על הזהות והשייכות שלהם. על חלק בנפש שנפגע וצורח, וכאב שמנהל אותם עד כלות. האם אי פעם חווינו איך זה מרגיש להיות במצב הזה?
אנחנו יודעים איך זה מרגיש להיות בשדה קרב, להלחם על השפיות של עצמינו, אבל האם אי פעם ידענו באמת איך זה מרגיש להיות הפצוע בעצמו? זה שאיבד חלקים מעצם מהותו?
'כי תצא למלחמה', אומרים חז"ל, זוהי מלחמת היצר. המלחמה נמצאת שם כל הזמן , אצל כל אדם, אבל יש מלחמה ויש מלחמה.
יש מלחמה בה אנחנו יודעים מי האוייב. אנחנו חדורי מטרה ומקבלים חינוך מגיל אפס איך להלחם בו והערכה על נצחונות. ויש מלחמה – שבה אין אוייב. אתה האוייב: המחשבות שלך. הרגשות שלך. כל מה שאתה מנסה לעשות, זה לברוח מעצמך, הכי רחוק שניתן, כי לפגוש את עצמך, אומר לפגוש את כל מה שאחרים דחו או סיפרו לך שלא ראוי שיהיה כאן יותר.
מלחמה פנימית של אדם עם עצמו, זה כמו לסבול ממחלה ממארת, זה אוכל כל חלקה טובה, שואב אנרגיה בטירוף, משאיר עיניים חלולות וכאב שלא מאפשר להפעיל שיקול דעת. מה שנותר זו רק בריחה.
זו יכולה להיות בריחה למסכים, לחומרים או אלכוהול, בריחה של זהות או מקום. העיקר לא להיות כאן. גלות הנפש כפשוטו.
אני פוגשת נערים ונערות כאלו, שמספרים לי את הסיפור שלהם, וכששומעים באיזו מלחמה הם נמצאים על בסיס יום יומי, מבינים: שאת המלחמה הזאת, בלתי ניתן לעבור לבד. השאלה היא לא מה קורה כשיוצאים למלחמה, אלא איך יוצאים ממנה.
אנחנו כל כך עסוקים לפעמים בנסיון להבין "מה גרם להם לצאת" במקום להתמקד בשאלה הכי חשובה "מה יעזור להם לסיים את המלחמה הזו".
כי כשנמצאים במלחמה, נמצאים בהישרדות, לא בחיות. הישרדות אומרת שהאמיגדלה שבמוח תופסת פיקוד, וכל מה שמעניין אותה זה לזהות איומים ולהגן על עצמינו. אם זה בבריחה, אם זה בהנתנקות ואם זה במיתקפה. אין שם מקום לחויה או נוכחות. אין שם מקום להדדיות בקשר. אין שם מקום להתבוננות או צמיחה. יש שם רק דבר אחד: כאב מטורף שמנוהל על ידי הצורך בהישרדות.
ההבנה הזאת היא קריטית, כי היא משליכה על ההתנהלות שלנו מולם. ההבנה שאופן ההסתכלות שלהם על העולם והאופן בו הם חווים דברים, לגמרי שונה משלנו, מסוגלת ללמד אותנו איך להגיע לשפה ולקשר שעובד איתם. מלמד אותנו לעבור לצד שלהם ולהושיט להם יד, במקום לדחות אותם או לנסות "לנרמל" אותם. ניסיתם פעם לנסות לנרמל צבי שנס על נפשו מפני נמר ולומר לו "תרגיע"?? זה לא הזמן. הוא מרגיש בסכנת קיום. טריגרים, מילים שנאמרות, הבעת פנים מזלזלת או כל רמז דק (או עבה) של דחיה, מפעילים את המנגנון.
סיפר לי מישהו שהוא ניגש לאיש חינוך להתייעץ מה לעשות כשהבת שלו מאחרת להגיע הביתה בלילה. האיש חינוך הנחה את ההורים לנעול את הדלת אחרי 12 בלילה ואם הילדה מאחרת, שתמתין בחוץ וכך היא תלמד. מה לדעתכם קרה? עבד להם?
עכשיו נסו להיכנס לנעליים של נוער בסיכון לאור מה שלמדנו עכשיו: אתם מגיעים הביתה. מקום המבטחים היחיד שעוד נותר לכם, וגם זה בסימן שאלה. אתם מאחרים. הדלת נעולה. מסכנה: לא רוצים אתכם. הבנתם? אין כאן הבנה של 1+1, איחרתי, בפעם הבאה אקדים. יש כאן לוגיקה של שורדים שעובדת אחרת לגמרי. אם הדלת נעולה, אני לא רצוי. והתחושה הזו, של הדחיה יכולה להוביל למקומות מאד מסוכנים. סיפר לי רב שעוסק בסוגייה של נוער בסיכון, שלא מזמן היה סיפור בעיר בית שמש, בו בחורה כזו איחרה. הדלת היתה נעולה (בהנחיית אנשי חינוך…) ההורים היו בטוחים שהם עושים את הדבר הנכון, הם הרי התייעצו!. הבחורה עלתה לגג, צילמה את עצמה חותכת את עצמה לדעת, וקפצה מהגג. היא כבר לא כאן לספר לכם את המשך הסיפור. כשישנה חווית דחיה שמנהלת מישהו מבפנים, זו מלחמת עולם. זו מלחמה בה האוייב הוא אתה. הלב שלהם זקוק לנחמה, לא למלחמה. למקום שניתן להניח בו את החבילות ואת שק הדמעות. זקוקים לחיבוק של נחמה וקבלה. זקוקים למקום של שלום.