בפרשתינו – פרשת בלק כתוב בפסוק (בלק כד ה), ומתחילים איתו כל יום את התפלה, "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל". נשים לב שהפסוק מתייחס גם לאוהלים של עם ישראל וגם למשכנות שלהם. בקשר לאוהלים, אנחנו מכונים בשם יעקב, ואילו בקשר למשכנות שלנו אנחנו מכונים בשם ישראל. רש"י מביא דברי המדרש שמתייחס לשתי אלו ומבאר שהאוהלי יעקב הם במשכן ובבית המקדש כשהם עדיין בנויים, ואילו "משכנותיך ישראל" הם הזמן שבתי המקדש בחורבנם.
ונשאלת השאלה, שהרי ידועים דברי רבינו בחיי (וישלח לב ל) שכתב וזה לשונו: "דע כי שם יעקב מורה על שפלות, מלשון: (בראשית כה כו) וידו אוחזת בעקב עשו, כי העקב שפל מכל המקומות שבגוף, ושם ישראל מורה על שררה ומעלה". [ע"ע בספר מנוחה וקדושה (פתיחה) בארוכה].
וא"כ למה בפסוק שהתחלנו בו, הכינוי של יעקב שייך לזמן המקדש, ואילו הכינוי של ישראל מרמז על זמן החורבן? וכי זמן הבית היינו במדרגה פחותה יותר מזמן החורבן שמתאים לקרוא לנו ישראל דווקא אחרי החורבן? [ע"ע בספר שפתי צדיק (בלק) ובספר הלולא דרבי (אות מא)].
אלא נראה שמרומז כאן יסוד גדול, וכדאי שניקח את היסוד הזה איתנו לחיים.
אמנם בזמן הבנין הכל נוצץ והכל בהיר והכל מתוקן ושלם, ואכן זו מדרגה גבוהה. ואכן בזמנים של חושך וחורבן יש הרבה כשלונות ואתגרים, אבל יש סוגי מדרגות יותר גבוהות ועילאיות שאפשר להשיגן דווקא בזמן החושך והחורבן, מה שא"א להשיגם או לגלותם בזמן בית המקדש. והוא דבר פלאי שיכול לחזק אותנו מאוד.
את השם ישראל קיבלנו דרך יעקב אבינו כשלחם עם שרו של עשיו וניצח אותו. הפסוק כותב שבשם ישראל מונחת המילה 'שרית' שהוא לשון של התגברות ומלחמה. ומעניין שיעקב לא קיבל את השם מיכאל שהיה מורה על הניצחון כמו שכתוב בפסוק "ותוכל" שניצחת את המלאך. אלא רואים מכאן שעיקר ההופעה הנפלאה של ישראל היא כפי המלחמה ולא בהכרח כפי הניצחון.
בזמן חושך והחורבן שהאדם מרגיש יאוש ושפל אז המלחמה הרבה יותר קשה, ומי שמתנגח עם היצר הרע שלו, אפילו רק קצת – כמה שיותר כמובן – בזמנים אלו, דווקא בזמן של חורבן, אתגרים, קשיים, נפילות, וחושך, הוא מגלה הרבה יותר אור. הרי אנחנו יודעים שכל שהאור גדול יותר, צריך מסך עבה יותר להסתיר את האור מלסנוור אותנו. אם רואים חושך עבה מאוד אז אפשר לנחש שמסתתר שם אור גדול מאוד מאוד. והמלחמה עבור הצד הטוב באותם מצבים היא אדירה ונפלאה.
הורים יקרים, כל כך הרבה מאיתנו יושבים ובוכים ודואגים על הנערים המתמודדים שנמצאים אי שם בעומק השפל. ואכן צריכים לדאוג, ולבכות לה' ולהתפלל שימצאו את דרכם חזרה. אולם תדעו לכם שכל זמן שהנערים נמצאים שם בחושך, אז כל דבר קטן, כל השתדלות קטנה להימנע מאיזו עבירה – אפילו אם רק לקצת זמן – או בעשיית איזו מצוה, הוא אור גדול ועצום.
בספר "תינוק שנשבר" הארכתי בכל זה הרבה, אבל אתן לכם דוגמא אחת. אני שומע כל הזמן מהורים עצובים כמה עוגמת נפש נגרמת להם שהבחור שלהם מניח תפילין כמה דקות לפני השקיעה. ואכן זה עצוב והלוואי שהיו מרגישים נעימות מצות תפילין והיו קמים בזמן להתפלל עם עשרה בבית כנסת עטורים עם תפילין, אבל בוא נשתדל להסתכל על הצד השני של המטבע.
לפני כמה שנים פגשתי בחור – אין לי מושג מי הוא, והוא גם לא מכיר אותי – שכמה דקות לפני השקיעה עמד בחוץ מהחנות בה הוא עבד חיפש תפילין [אולי היו שלו] שהניח אותם ואמר קריאת שמע והספיק לגמור עד השקיעה. ניגשתי אליו, חיבקתי אותו ואמרתי לו שמאוד התרגשתי ממנו. הוא לא הבין על מה ההתרגשות והסברתי לו כך: כשאני מניח תפילין על הבוקר אז אין שום הכרח שאני עושה את זה לשם שמים, שהרי אם לא אצא להתפלל מה יאמרו בני הבית ואם אצא בלי תפילין מה יאמרו בבית הכנסת אז אני סוג של מוכרח לצאת להתפלל עם תפילין כדי לשמור על כבודי. אבל אתה, הרי אתה לא דופק חשבון לאף אחד. בעבודה לא יודעים אם הנחת תפילין בבוקר או לא, והנה דאגת להניח תפילין, הרי זה מאה אחוז לשם שמים. ולא רק זה, אתה בטח כל היום מודע למצוות תפילין וכמה אתה לא רוצה לפספס את השקיעה אז אתה טרוד במצוות תפילין כל אחר הצהריים והכל כדי לקיים מצוה זו לשם שמים. וכי זה לא סיבה להתרגשות. בירכתי אותו לשלום ומאז לא נפגשנו.
כל מילה שאמרתי לו אמת לאמיתו. ודאי שהיה טוב אם היה מתפלל על הבוקר כמו שצריך, אבל בוא נחפש את האור הגדול מתוך החושך.
כתוב בספר הסמ"ג (מ"ע ג): "יותר חפץ הקדוש ברוך הוא באדם רשע שיניח תפילין מאדם צדיק" [הוא מסביר את עצמו ומפרש "ועיקר תפילין נצטוו להיות זכרון לרשעים ולישרם דרך טובה ויותר הם צריכין זכר וחיזוק מאותם שגדלו ביראת שמים כל ימיהם"].
נזכור שכל אותם הקרבנות שנמצאים בשאול תחתית [ולא מוטל עלינו לדון אותם] ועושים משהו קטן קטן קטן בשביל הקב"ה הוא דבר ענק ענק ענק!!! כדאי שנחפש את אותם האורות של היושבים בחושך, ונבין שמתגלה אור גדול דווקא מתוך החורבן! משכנותיך ישראל!
