אני נפגש עם המון אנשים.
זה אומר שאני לא זמין לאורך שעות רבות ביום.
בדרך כלל, כשאני מסיים את היום אני עובר
על השיחות ומשתדל לחזור למי שחיפש אותי.

הפעם זה היה חריג. הטלפון לא הפסיק לצלצל.
אולי 7 פעמים ברצף. מבט אל השעון סיפר לי
שעוד 2 דקות נכנס מטופל. והטלפון מצלצל.
עניתי בהיסוס. זה הרגיש כמו משהו שלא סובל דיחוי.

***

-הלו?
-שלום, אתה מטפל בבחורים?
-כן. (והנה, דפיקות בדלת)
-רצינו לדעת איך עובד התהליך הטיפולי.
-אני נכנס כרגע לפגישה. זה יוכל לחכות לערב?
-זה ממש דחוף. לא סובל דיחוי.
-גם לא של שעה?
-אנחנו לא יודעים. יש לנו ילד ממש טוב.
תמיד היה טוב. יכולנו לראות סימנים שכנראה פספסנו.
לאחרונה הוא מסתגר הרבה בחדר.
גם בישיבה משהו קצת שונה לאחרונה. והיום חרב עלינו עולמינו.
גילינו שכל השעות האלו שהוא במיטה בחופש-
לא תמימות בכלל. יש לו סמארטפון. 
והוא כנראה שקוע בזה. מה עושים?

-אוקי. בהחלט חשוב שנדבר. נוכל לדבר עוד שעה?
-כן. אבל זה ממש לא סובל דיחוי. מה עושים?
-עוד שעה. כלום לא יקרה בשעה הזאת.
-אבל יש משהו שאתה יכול להגיד לנו לעשות בינתיים?
*
בערב חזרתי אליהם. הם היו מודאגים נורא
ושאלו המון שאלות. לאורך כל השיחה איתם- זה ריחף באויר.
איך זה קרה דווקא לנו, מה זה אומר ומה עושים.
כשדברתי על תהליך טיפולי נשימתם נעתקה.
אין זמן לתהליך. מבחינתם- אם עוד שעה
הם עדיין לא יודעים שהסיפור מאחוריהם-
זאת בעיה חמורה מידי מכדי להתמודד איתה.

יש בעיה. יש לו סמארטפון.
הוא שקוע בו. צריך לפתור את הבעיה. דחוף.

קבענו פגישה.
***
אחרי שתי דקות של פגישה נאלצתי לעצור אותם.
הם היו מוכווני משימה. אני ממש מבין אותם,
אבל אי אפשר לעצור התנהגות כשעוד לא הבנו אותה.

אפשר להילחם עם ההתנהגות,
להדחיק אותה או לנסות להשלים איתה.
אבל אם רוצים לייצר שינוי, צריך להניח לרגע את הפרקטיקה.

ביקשתי מהם להניח את הפרקטיקה בצד.
לא מבטיח שיהיו לי תשובות, אבל נוכל לחשוב ביחד-
אחרי שננסה להבין אותו.

אני יכול לנסות לקחת שליטה, או להתעצבן.
אבל כל עוד אני שם- עדיין לא נעלתי את הנעליים שלו.
לא דרכתי שם במקום הזה שגרם לו ללכת נגד הזרם,
להתכחש לשייכות שלו, לכללים בהם גדל
או להשקפות העולם של הרבנים שסביבו.

תנעלו את הנעליים שלו. כנסו לראש שלו.
תחשבו על הדרך לשם.
הוא התאמץ בשביל זה. הוא לא מצא את זה ברחוב.
זה לא משהו שפתאום קרה. זה התבשל. הוא רצה את זה.
הוא חיפש את זה. הוא בירר על זה. הוא חסך כסף בשביל זה.
הוא התעסק בלהסתיר את זה.

למה? מה גרם לו לעשות את זה?
יש לנו 3 אופציות.
פיתוי, ריצוי או פיצוי.

פיתוי- זה מפתה. מסקרן. מעורר תהיות. אני חייב לנסות.
להרגיש. לחוות. מה זה? מה כולם עושים עם זה?
אולי אני מפספס משהו? אני חייב לנסות.

ריצוי- אני לא בעניינים. יש נושאי שיחה שאני לא חלק מהם.
אולי חברים דיברו על זה. אני חייב להשתייך,
להיות מהחברה, לא להישאר מאחור.

עד כאן- לא בעיה. זה טבעי.
זה אמנם מדאיג. אבל הכל בסדר.
אין צורך לצבוע אותו בצבעים עזים. הוא לא מכור, הוא לא נפל,
הוא לא חריג, הוא לא נושר.
לא צריך להשתגע יותר מידי ואנחנו רק צריכים
בעדינות להבין איך מציבים את הגבול בצורה ברורה
בוגרת, מכבדת ואמפטית- בלי שהוא ירגיש רע עם עצמו.
בלי שהוא יבין שיש בעיה. בלי שהוא יחווה משבר זהותי.

אתה טוב. וזה טבעי שעשית את זה, וזה ממש טבעי
שעכשיו זה יסתיים. הכל בסדר. ואם קשה לך- דבר איתנו.

ויש את הפיצוי.
ואותו- אסור לנו לפספס.
כי יכול להיות שהוא עובר משהו. יכול להיות שמשהו קורה לו.
יכול להיות שיש לנו הזדמנות לראות אותו,
את מה שעובר עליו, לקבל הצצה לעולמו הפנימי
והזדמנות חד פעמית להגיד לו- אנחנו דואגים לך.

יכול להיות שקיימת אצלו איזו שהיא מצוקה.
ייתכן שהוא סוחב אותה שנים רבות ויכול להיות
שהיא התחילה ממש בתקופה האחרונה.
אולי הוא התחיל שיעור א׳ ומשהו לא ממש עובד.
חברתית הוא בצד, חסר מילים, לא מוצא את עצמו.

אולי אף פעם הוא לא מצא מילים ונמאס לו להיות לבד.
דמיינו את זה. אולי הוא ילד טוב ומקסים, אבל קצת משותק.
חסר מילים. מרגיש בצד, לבד, בודד.
לכו תדעו, אולי הוא מתמודד עם זה שנים.
הולך כל בוקר ומקווה שהיום המילים לא יתקעו,
שהיום יהיו לו חברים, שהיום מישהו יעריך אותו.

דמיינו אותו, את המצוקה שלו, את המתח הזה שכרוך
בלנסות להיות חלק. דמיינו אותו מחליט שדי, אין עניין,
מספיק לנסות. תוותר. מתכרבל במיטה
ורגע אחר כך כשהבדידות מגיעה, והשעמום-
הגוש הזה בחזה מכאיב, והוא שוב מנסה.

מצוקה.

ויום אחד הוא שוכב במיטה, בודד משועמם וקצת מיואש.
נמאס לו מהמאבק הזה, והמח חושב.
לו רק היה משהו שיעסיק אותי.
או מקום בו ארגיש טבעי. נמאס לי לחשוב.

ואז הגיע הרעיון. וזה ממש קוסם. סמארטפון.

תדמיינו את הרוגע שהיה לו בשעות האלו
שהגוש בחזה לא העיק. שמקומו בעולם לא העסיק יותר.
שלא היה אכפת לו מי חבר שלו.
שהוא צלל בתוך העולם הגדול.
גילה רשתות חברתיות, משחקי רשת ועולם וירטואלי שלם.

ופתאום אין בדידות, אין חרדה, אין מתח ואין נחיתות. שקט. מדהים.

ואז אנחנו באים.

תארו לכם שזאת הישועה שלו.
שבלי זה ממש רע לו. וכרגע- בפעם הראשונה-
אנחנו בצומת דרכים. אנחנו איתו או עם מי שאנחנו צריכים שהוא יהיה.
יש הזדמנות לחשוף את הכאב, לראות אותו, לעזור לו.

תראו, אין הצגות. הוא לא חסר הבנה.
הוא יודע שזה לא בסדר. הוא לא צריך אתכם בשביל זה.
הוא בכל זאת שם. תארו לכם כמה כואב לראות
את ההורים נלחמים בדבר היחיד שמביא לי שקט.
דמיינו כמה רע הוא ירגיש כשיצטרך לבחור
בין המאבק התמידי והמתח בעולם,
לבין מאבק בהורים וחיכוכי נשירה.

ורק שלא יחשוב- הנה עוד הוכחה.
אני לא מעניין אותם. מה יצא ממני- זה מה שמעניין אותם.

ועם המידע הזה- תתחילו לחשוב- מה עושים.
איך ניגשים לברר האם ההתנהגות הזאת אובססיבית לו,
עד כמה הוא מרגיש שייך לעולם הזה שבנה בחוץ
ועד כמה כואב לו בעולם בפנים- שאנחנו רוצים שיישאר בו.

עם המידע הזה נרצה לגרום לו להרגיש בסדר
עם זה שהיה סקרן. לגיטימי. רק שהגיע הזמן לחזור לתלם.

עם המידע הזה נרצה להתבונן בסביבה שלו,
באופי הריצוי שלו, בנסיבתיות. וגם שם. לגיטימי, אבל יש תלם.
איך אפשר לעזור לך להרגיש חלק, אבל בתוך התלם.

והכי חשוב- עם המידע הזה ניגש אליו.
עם הנעליים שלו. בחום. באהבה. באכפתיות.
בטון שמספר- אם כואב לך- אנחנו פה. ויש פתרונות
ויש אנשים שיודעים לעזור. ואנחנו רוצים שיהיה לך טוב.

אל תסתיר ילד אהוב שלנו. תזיז את השמיכה.
בא לאבא ואמא. תספר מה כואב לך.
תחשוף את הדמעות. אנחנו מבטיחים שלא נטאטא.

אתה חשוב לנו. לא ניתן לך לסבול.
אל תרגיש רע. בא נחפש איך פותרים את זה.
שלא תצטרך להתפשר על הפיצוי הזה.

וגם אם המילים האלו לא נאמרות, הן מורגשות.
אנחנו באמת פה. רוצים בטובתך.
יש גבולות, הם בשבילך. ואם לעמוד בהם כל כך כואב- יש בעיה.
זה בטוח לא אשמתך. תישען. תן לנו לעזור לך.

ילד, תביא חיבוק. חייבים למצוא איך לעשות שלא יכאב לך.
***

ואז התחלנו לדבר.
על העבר. על הבית ספר. על החברים. על הישיבה.
על האח הקטן והמערכות יחסים.
על הכול דברנו. חוץ מעל הסמארטפון.