נוסעת בכבישים, רואה אותם,
את הבחורים.
לבושים שחור לבן, נרגשים.
מזוודות, כובעים.

נשיקה לאמא, נפנוף לאבא,
כמה שקלים בכיס,
חולצות לבנות חדשות מקופלות,
אולי גם קופסא חדשה לכובע.
זמן אלול,
ואמא אחת שעומדת בחלון
ודומעת.

כי הבן שלה, אורז במזוודה שלו
בגדים בכל הצבעים,
והוא לא נוסע לישיבה,
אלא מסתובב בין חברים.

והתפילות שלה,
על ניגון של גמרא,
וטוהר הנשמה,
נגנזות ושמורות,
והצער שלה,
מפלח את הלב,
וכואב לה. כואב.

גם היא רוצה כל כך,
בן שרץ בשמחה לישיבה,
לעוד "זמן אלול" עם מזוודה:

שיש בה עוגות של אמא, ואהבה,
ותקוה ולימוד של תורה.
וכשהכאב עולה,
והדמעות זולגות שם
מבעד לחלון שמציץ לרחוב,
היא שוכחת…

שבמזוודה השקופה של הבן שלה,
גנוזים אוצרות:
של תפילות ומסירות נפש,
של אהבה בשעת מבחן.
אוצרות של גבורה,
של שתיקה בשעת כעס,
של עבודת המידות.

וכל אוצרות הנצח האלו,
ארוזים באהבת הורים,
במזוודות –
של כל הבחורות, וכל הבחורים.

והם הולכים איתם,
עם המזוודות,
לא לסדר בישיבה,
אלא למסע מסוג אחר,
של תיקון הנשמות.

הדמעה הזו לא מיותרת,
והתפילה בחלון, נאספת.
יום יבוא, ותראי אותו אמא,
צועד במסלולו,
כשתלמודו בידו,
וצרוב עמוק וחם, על לבבו.