"תגידי, זה חשוב שנדבר על זה
עם יתר הילדים שבבית"?
שאלה אותי אמא ששל יוסי.
היא הרגישה שמשהו מושתק אצלם בבית.
זאת אומרת, מדברים על הכל, בטח,
רק לא על זה.

והילדים הצעירים נראים לה
שמחים ומשוחררים,
אז בשביל מה לפתוח ולשתף אותם
שיש להם, להורים, קושי אמיתי עם יוסי?

"והם לא רואים את הקושי שלכם"?
שאלתי.
"הם לא רואים אותך לפעמים מנגבת דמעה?
הם לא רואים את הלב השבור שלך,
גם כשאת שמה מסיכה"?

היא חשבה לרגע ושתיים ושלוש.
"כן, הם רואים", היא אמרה,
אבל בשביל מה להציף דברים,
ולפתוח פתח לעוד בעיות רגשיות?

השיח הזה קורה בכל מיני בתים,
בכל מיני וריאציות.
הצורך להשתיק. לא לדבר על זה.
לנסות למזער את הנזקים,
ולנרמל את המציאות, עד כמה שניתן.

ובעיקר, הפחד שמפעיל אותנו,
ומושך בחוטים כולם:
הפחד שאולי זה מדבק,
ושכדאי לתת לתופעה של ההתמודדות,
כמה שפחות מקום, כדי שיתר הילדים שבבית
לא יושפעו. לא יצטערו, לא יכנסו לדילמות,
הקיפו בעיגול את מה שנכון עבורכם.

לכולנו ישנו מנגנון הדחקה,
שאומר שאם הבעיה איננה מדוברת,
משמע, היא לא קיימת או לפחות לא בממדים
שאנחנו חווים אותה.

השתקה.

"ומה לדעתך מרגישים יתר הילדים שבבית,
כשאת לא מוכנה לשתף אותם ולהסביר להם מה קורה"?
שאלתי את אותה האמא,
ואפשרתי לה פתאום, לראות באמת גם אותם.
כי מה שדיבר מגרונה עד עכשיו,
היו הפחדים, לאו דווקא טובת הילדים.

השתקה, והדחקה, לא באמת עוזרים להם,
ליתר הילדים שבבית.
הם פותרים לנו סוג של חזית נוספת במיידי,
אבל פותחים לנו חזיתות נוספות ורבות,
במורד הדרך, לא רחוק מכאן.

כי ילד שמרגיש שיש דברים
"שלא מדברים עליהם בבית"
ובמקרה הזה, זה אחיו/ אחותו,
שגורמים עוגמת נפש וחוסר אונים אצל ההורים,
מבין מסר אחד, חזק וברור:
אסור לו לאכזב.
אסור לו להכאיב.
זה גומר את אבא ואת אמא,
ההשתקה הזו מייצרת
פיל ענק ושקוף באמצע החדר,
שלוקח את כל האויר ומחניק את האוירה,
וכולם הולכים סביבו על ביצים,
כדי שלא יגעו בו בטעות,
ומישהו יצרח "איי".

ההשתקה מייצרת לנו ילדים מרצים.
שלא רוצים שום דבר באמת, ואין להם שאיפות
משל עצמם או כיוון או דרך.
רק מטרה אחת מעסיקה ומפעילה אותם:
לראות אותנו שמחים, ומרוצים,
כדי שהם לא ירגישו אשמים.

זו בעיה ראשונה.

בעיה גדולה עוד יותר,
היא הילדים שמפרשים את ההשתקה
סביב הנושא של "הילד המתמודד",
כשיטה. כגישה של בית:
אם אתה עושה בעיות,
אתה לא קיים יותר.
אין לך מקום במרחב שלנו.
אסור לך לטעות, כי אז אנחנו נוריד אותך מסדר היום.
אתה הופך להיות "הסוד של הבית".
וזה מייצר לנו ילד מפוחד,
שמרגיש שהבית שלו הוא לא בהכרח
מרחב מוגן שמאפשר גם טעיות וגדילה.

זו בעיה שניה.

ובעיה שלישית, ולגמרי לא אחרונה,
היא שיתר האחים שבבית,
מרגישים שלא נותר להם באמת מקום,
ושאין להם אפשרות לשתף את ההורים
במה שעובר עליהם (גם הם עוברים את גיל ההתבגרות, כן?),
כי אבא ואמא "עלולים להתמוטט"
ואי אפשר להעמיס עליהם עוד.
הם קולטים בתדרים שלהם
שאין לנו יותר יכולת קיבולת, הכל מלא,
אז ממלא, הם נשארים עם כל ההתמודדות שלהם עצמם,
לבד. וכך אנו מרחיבים את מעגל הבדידות,
בתוך הבית, המקום שאמור להיות העוגן.
המקום בו מניחים חבילות ואפשר לנוח.

ואת כל זה,
מתפעל הפחד שלנו, ההורים.
אנחנו לא באמת רוצים שזה יהיה ככה.

והאמת היא, שהפחד הזה יוצר הפרדה ומרחק,
ומוליד פחדים נוספים שמהלכים להם
על הבהונות במסדרונות הבית שלנו
וממלאים את כל המרחב.

חשוב להבין עקרון אחד מנחה:
אנחנו ביחד בסיפור הזה.

האח המתמודד, ואנחנו,
כולנו משפחה אחת
ויש ועוד יהיה לנו בע"ה
את הכוחות לצלוח את זה ביחד.

ההפרדה, ההשתקה והמרחק,
יוצרים באופן אוטומטי מאבק.

מי שייך לאיזה צד.
מי מצדד בעד מי, ומתי.
מי הצודק ומי הטועה,
מי בחוץ ומי בתוך המחנה.

לא כך נראית משפחה,
עם הורים יציבים, שיש בהם כוחות,
בגרות ואמונה,
ויודעים, שכל ילד, צריך גב וחיבור,
ואחים ואחיות שהם בהחלט
גם חלק מהסיפור.

הגישה הנכונה היא לפתוח שיח,
לבדוק מה כל אחד מרגיש,
האם זה מאיים עליהם,
מבייש, עצוב או כואב.
גם הם נפגעו מהשינוי,
ומרגישים טלטלה,
אחדות נותנת כח לעבור יחד,
את הסערה.

כשפותחים שיח, ומשתפים שיש לנו כאן התמודדות,
והיא משותפת לכולנו (כולל לאח המתמודד!)
כולם מרגישים פתאום הקלה:
מותר לשתף, לדבר, אין כאן סוד,
שיוצר בהלה.

כשיוצרים חזית אחידה,
ומשפחה מלוכדת (למרות הכל!!)
וכולם בפנים,
יש פתאום רצון להרגיש ולהיות שייך,
ולבוא לקראת,
גם בצד של המתמודדים.