דברו על לב ירושלים // פרשת ואתחנן / שבת נחמו
כמה פעמים שמעתם את המילים המחלישות האלו בתוך הראש או הלב, שאולי לא עשינו מספיק? שאולי זה קרה בגללינו? שאם רק היינו תופסים את זה בזמן…? מילים מחלישות שמרפות את ידינו ומוסיפות נופח של ייאוש וחולשה על כל מה שאנחנו גם ככה עוברים? קורה לנו יותר מידי….
"אני מרגישה אשמה"! אמרה לי לא אמא אחת ולא שתיים. "אני מאבדת תקוה!" אמרה לי אחרת. דיבור פנימי הוא דיבור שיש לו משמעות, הוא או נותן כח או לוקח. הוא אף פעם לא סתמי.
"נחמו נחמו עמי", כפל עוון, כפל פורענות, וגם כפל נחמה. אנחנו זקוקים לא רק לנחמה על מה שקרה להם, אלא גם נחמה על מה שקרה לנו:
על התמימות והרגשת השליחות, שאי שם איבדנו.
על החולשה שתקפה אותנו, על הלב שנסגר מתוך רצון להגנה.
לא רק הם נפגעו בתוך הסיפור, גם אנחנו.
לא תמיד אנחנו מודעים לכוחה של מילה, גם אם היא נאמרת בתוך הלב פנימה בתור דיבור פנימי. בכוחן של מילים לייצר שינוי מהותי וגאולה של ממש. לרפא לבבות ולהזרים כוחות. דברו על לב של אבות ואימהות.
שבוע שעבר, מסרתי הרצאה בבני ברק. הגעתי לשם תשושה עד כלות הכוחות. יום לפני, עוד עברה בי המחשבה לבטל, ולו רק כדי לתת למיתרי הקול המותשים שלי קצת מנוחה. די, שיסתדרו עם תוכנית אחרת. אבל אז עברה בי המחשבה, שמי יודע מי מגיעה לשמוע, ואילו מילים ייקחו הביתה. מי יודע איזו תובנה קריטית תיוולד שם פתאום. אז אספתי את עצמי, יום חמישי בבוקר, ונסעתי בני ברקה.
ההרצאה היתה מדהימה. היא בכלל לא היתה שלי, הרגשתי לגמרי מובלת. הכנתי סיפור אישי ויצא דיון על קשר, שייכות וגבולות בגיל ההתבגרות. הכנתי מתווה של הרצאה, ויצא משהו אחר לחלוטין, כי ככה ה' רצה. במילים אחרות, יצא מדוייק למי שהיתה שם. הודתי לה'. יצאתי. נסעתי הביתה. לא דמיינתי, שהעיקר עוד לפניי. בדרך חזור אני מקבלת שיחת טלפון מאשה שהיתה שם.
"הגעתי היום להרצאה שלך בשארית הכוחות שעוד נותרו בי", היא שיתפה אותי. "כבר הגעתי לקצה בהתמודדות עם הבת שלי. רק רציתי לומר תודה, המילים שלך, נתנו לי את הכח להמשיך, נתנו לי את הכח להתקשר לבת שלי ולומר לה מילים טובות, מילים מקרבות". הבנתי באותו הרגע, שהגעתי לבני ברק, בדיוק ובמיוחד בשבילה. היו בי מילים שחיפשו לפגוש את ליבה.
דברו על לב ירושלים, ועל לב של אבא ושל אמא.
דברו על לב של בנים ובנות, דברו דיבורים טובים, מחזקים. יש צמא אדיר וצחיחות המדבר בתוך הסדקים העמוקים של הגלות הארוכה הזאת. מילים של נחמה הם כמו מים חיים. הם מעניקים מחדש כוחות, אמונה ותקוה. הם מעניקים נחמה.
לא מזמן נפגשה איתי אמא, שהרגישה כל כך אשמה. היא סחבה על הכתפיים שלה את כל הסיפור, על כל חלקיו. המסע היה מיותר, מכביד, לא אפשר לה לנשום ובאמת להתרכז בתפקיד ההורי שלה מול בנה. הקול הפנימי שלה כל הזמן סיפר לה שהיא לא מספיק טובה. לא מספיק אמא, לא מספיק נקודה. לא היתה מספיק אז, ולא עושה מספיק כיום. הדיבור הפנימי הזה, התיש אותה. גזל לה כוחות נפש.
הדיבור הפנימי שלנו מספר לנו אלף סיפורים למה נכשלנו ולמה זה "מגיע לנו" ולמה ולמה. רגע. עצרו. דברו על לב. בואו נתחיל להכניס מילים של נחמה, לרפא את הלב, להזרים בו כוחות שיתנו לנו את היכולת להעניק את המילים האלו גם הלאה, לילדים שלנו.
משתפת אתכם בכמה משפטים נבחרים שפגשתי בעבודה מול הורים, וגם עוזרים לי באופן אישי בהתמודדות (מוזמנים להוסיף):
עשיתי כמיטב יכולתי / במקום: הכל בגללי.
ה' סומך עליי / במקום: איזה הורה אני..
אני אף פעם לא לבד / במקום: אף אחד לא מבין מה עובר עליי
ה' אוהב אותם יותר ממני / במקום: מי ישמור על הילד שלי?
בסוף הכל יסתדר / במקום: לאן זה עוד יגיע???
הכל מושגח / במקום: איזה כאוס!
זה האבא הטוב ביותר עבורו/ במקום: הוא הורס לי את הילד.
זו האמא הטובה ביותר עבורה/ במקום: היא לא יודעת לחנך!
ה' יודע מה שהוא עושה / במקום: איזה חוסר אונים!
לה' יש תוכנית ארוכה / מתי כבר הכל יסתדר?
ה' ישלח לה שליחים טובים/ במקום: אני לא מצליחה לשמור עליה.
דברו דיבורים טובים.
דיבורים שיתנו לנו כח ואמונה,
דיבורים מנחמים של יש ה' בתמונה.
כל כך הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי בדיבורים מחלישים, שומעת מהורים דיבורים של חוסר אונים. זה טבעי, אבל זה לא אומר שזה חייב להישאר ככה, זו בחירה שלנו.
הגיע הזמן לעצור את החורבן הפנימי הזה ולהתחיל לבנות: קומה ועוד אחת, של מילים שמדברות אמונה "האמנתי כי אדבר", המילים שלנו יוצרות מציאות של חוסן, של עוגן, של תקוה. מציאות של אור אלוקי בתוך המציאות המוסתרת. למילים האלו יש כוח להפוך לתפילה ובקשה, להאיר דרך חשוכה. יש להן כח להפוך מציאות של חורבן, למציאות של נחמה.
