לא על הלחם (ועל החלום) לבדו // פרשת עקב
לפני כשבועיים, מצאתי את עצמי יושבת במסיבת גמר של בני הצעיר, כשהוא חוגג את סיום שנות החיידר. כחלק מהתוכנית, החיידר הכינו מצגת שסוקרת את שנות הילדות מכיתת הגן ועד סיום כיתה ח'. המצגת הזאת הינה ההיילייט של הערב. הסתכלתי עליהם, על ילדי החמד. סקרתי את הפנים שלהם כשהם שרו את שירי הסיום המסורתיים והקשבתי לנאום הפרידה של המנהל. הלב שלי, הכיל רגשות מעורבבים. שמחה והודיה לצד כאב. איבדתי משהו מהנאיביות ההורית שלי כשנדרשתי לסוגייה הזו של נוער מתמודד, ומאז, אני רואה את העולם במשקפיים קצת אחרות. הייתי אומרת, משקפי המורכבות. המציאות כבר לא מתחלקת לשחור לבן, אלא למלא גוונים, מורכבויות, חלקים, סיפורים בהמשכים. כשהסתכלתי על הילדים האלו, ידעתי, שחלקם כבר מתמודדים עם קשיים משלהם, שהאימהות שלהם, שישבו לידי, מתמודדות גם הן עם מורכבויות של החיים. ברוכים הבאים לעולם של הגדולים, חשבתי לעצמי. התפללתי וביקשתי, שיזכו לגדול דרך המורכבות הזו ולא להישבר או להיבהל ממנה. חזרתי הביתה מוצפת, זה תמיד קורה לי כשאני פוגשת את החלום ההוא שהיה לי עד לא מזמן- שהדרך תהיה סלולה, שהרצון החזק והברור שלנו, יסלול אותה גם עבורם, שהתפילות שלנו ישאו פירות, כאן ועכשיו. הדרך לימדה אותי ועדיין, שהטוב הינו גדול מסך חלקיו, והוא מתגלה טפח טפח, כשאני מרשה לעצמי לשחרר את הרצון שדברים יסתדרו כמו שאני רציתי, ולתת לקב"ה להוריד את המן ולהוליך אותנו במדבר, כפי שהוא תיכנן.
ללמוד לקבל את עבודת ה' שלי ושלהם גם כשהיא במופעים אחרים וצורות אחרות מלחם חוקי המוכר והאהוב.
אתמול, הגעתי לביקור בבית הספר למוזיקה של אהרן רזאל, "שירת הלויים". יצאתי משם עם השראה, עם חיזוק אמיתי לחיים. פגשתי שם סיפורים של בחורים שהגיעו עם נפש שבורה, ויצאו עם לחן חדש, עם מנגינת חיים פועמת, מרגשת, מנגינה שהם הלחינו מחדש, יצרו , עיבדו, הפכו חושך לאור גדול. פגשתי השראה של בן אדם שמאמין שאפשר לתקן ולגדול ולצמוח, דרך הכלי והתווים, כשכלים אחרים נשברים. שמאמין בכוחה המרפא והאלוקי של מוזיקה, שהיא היכל הנגינה.
מפורסם בשם הרבי ממודז'יץ "אומרים שהיכל הנגינה קרוב להיכל התשובה ואני אומר, שהוא היכל התשובה עצמו", זהו לימוד בפני עצמו. נפעמתי וחזרתי הביתה מלאת מחשבות, על כך שאנחנו רוצים בשבילם את הסטנדר ואת הגמרא, את השטייגען, את החיבור ולהט הנשמה. הרצון הזה גורם לנו לבכות, כשאנחנו רואים שהוא אבד להם אי שם במצריים, שהרצונות שלנו לחוד, והמציאות שלהם, לחוד.
הרצון שלנו טהור, וקדוש, ונשגב. וכל כך כואב ושורף כשאנחנו מגלים שהם לא שם, שהחוט המקשר נפרם, שהלב שלהם יבש והדמעות גם כן.
ושם, בצומת הזו, כל כך קשה ומר לנו, ההורים. הצורך להשלים עם "היענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך", היי, זה לא לחם חוקינו, אנחנו לא מכירים את הדרכים האלו של המדבר, אנחנו מכירים דרכים סלולות. גם אבותינו לא ידעום, והכל כל כך מבלבל, והבקשה לבירור ולדיוק ובעיקר לאמת, עולה וצומחת ומבקשת לדייק האם אנחנו מחנכים ומבקשים עבורם על מנת להרגיע את החלום והרצון שלנו או בשביל האמת המזוקקת שאמורה לצמוח מתוכם, גם אם זה באופן שונה ממה שהורגלנו והכרנו עד היום (נ.ב. קריטיים: דורש הכוונה מלאה של דעת תורה כמובן ולא על דעת עצמינו, על כך ועוד בפוסט של מוצ"ש בע"ה).
פירש הגה"ק רבינו חיים ויטאל זי"ע בליקוטי תורה במאמר הכתוב בפרשתנו ( ח ג ) "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", כי הנה, המן היה מאכל רוחני חשוב, עד שאמרו בגמ' שהוא לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו, אעפי"כ בעיני ישראל היה נחשב אכילת המן ל"עינוי ורעבון" וכמו שאמרו "ונפשינו קצה בלחם הקלוקל" (במדבר כא') וטעם הדבר הוא כמפורש "אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך" , כי מדרך העולם להיות חביב יותר המאכל שהורגל בו, ואם יביאו לפניו מאכל אחר, אף שהוא יותר חשוב, אינו חביב עליו לפי שלא הורגל בו". אנחנו תמיד נעדיף את המוכר והבטוח.
והנה, מגיעה המציאות הכל כך לא צפויה שלנו ומלמדת אותנו להרפות. להקשיב. ללמוד ולהעמיק יותר. בא הכתוב ללמדינו, שאנחנו חושבים שהמוכר הוא הנכון, באה המציאות של אחרית הימים ומלמדת אותנו להאמין ולהפנים, (מכאן המשך ציטוט) "לכל תהלוכות החיים בעת צרה ח"ו כי אין האדם יודע מה טוב ומה רע, דע שבאמת אם הקב"ה הביא עליך את ה"רעה" אינה אלא לטובה, ורק לקוצר דעתך נדמה לך שהמן הוא "לחם קלוקל" וזהו שסיים הכתוב "למען הודיעך כי לא הלחם לבדו יחיה האדם"- אף שבעיניך לחם הוא דבר טוב, מ"מ דע כי לא ממנו "חיות" האדם ועיקר טובתו, אלא על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, כל מה שנגזר על האדם, הן רע והן טוב, יחיה האדם יותר ממנו! … ואותה הרעה שבאה על האדם היא הטובה הגמורה עבורו הרבה יותר מאשר אם היתה מגיעה אליו מה שנדמה לו שהיא טובה עבורו".
הילדים האלו, אינם לחם שיבש, אלא עטופים הם בשיעורי הגאולה,
וכשזוכים בע"ה להמיר חושך באור, טעמם כצפיחית בדבש.
