לאחרונה הערתי לבת שלי בצורה שקצת פגעה בה והיא ממש כעסה עלי. 

היא הפגינה את זה. היה חשוב לה שאדע שהיא כועסת. סעודת שבת, אווירה טובה, והראש שלה מסובב לצד השני בהפגנתיות. ניסיתי לדובב אותה ולייצר שיח. לא רציתי שתיהרס האווירה וגם היה לי חבל שתפספס את הזמן המיוחד הזה שהיא כל כך אוהבת. לא הצלחתי. 

'אני לא רוצה את האבא הזה. אני לא אוהבת אותך יותר.' ככה היא סיכמה את זה. 

זה היה תמים ומתוק, לראות את העולם דרך נקודת מבטה של ילדה בת 6 שהעולם אצלה נחלק לטוב ורע, שחור ולבן. זאת גם הייתה הזדמנות מעולה ללמד אותה את אחד הדברים החשובים ביותר שאנחנו יכולים ללמד את ילדינו. 

'את יכולה גם לכעוס וגם לאהוב.' הפטרתי לכיוונה והיא בתגובה ענתה: 'אני בכלל לא שומעת מה שאתה אומר.' היה בי קול פנימי שרצה להציב גבול, אבל החלק הטיפולי שבי המשיך. 'חבל', עניתי. 'מחר אני אעשה לך על זה מבחן ואם תצליחי בו תקבלי עשרה שקלים, אנחנו נצא ביחד ותבחרי מה לקנות בהם.'

הווו, עכשיו זה נהיה מעניין. היא חייכה חיוך מלא ומרוצה, שכחה לגמרי את ההפגנה שהיא באמצע לנהל.  'זה בכלל לא בעיה. מתי המבחן?' 'מחר', עניתי לה. 'אבל שימי לב. במבחן יהיו 3 שאלות על המשפט הבא – ' זה שאני כועסת, לא אומר שאני לא אוהבת.'

היא הייתה ממש מרוצה מהעניין. היא חזרה לסעודת השבת, משננת את המשפט ומידי פעם באה לוודא שהיא זוכרת נכון את המשפט, מנסה להבין איך יכול להיות שיהיו 3 שאלות על המשפט הקל הזה. את הסיטואציה שגרמה לה להיפגע היא שכחה כמובן. 

עוד לפני שפחתי עיניים בבוקר היא ניגשה אלי ושאלה מתי המבחן, כמובן שלא ויתרתי על רגע נוסף של דרמה סביב העניין. אמרתי לה שזה יהיה מבחן בהפתעה, ואני ממש מקווה שהיא תעמוד בו. 'חחח', היא כמובן ענתה, 'זה בכלל לא בעיה.' 

*****

שני מוקדי ההבשלה הדרמטיים והמשמעותיים ביותר בחייו של ילד מתמקדים באותם עניין וסובבים סביב אותם אזורי התפתחות. 

זה קורה בפעם הראשונה במעבר מינקות לילדות, שם זה מוגדר כשלב המעבר. נולד לנו תינוק קטן וחמוד ותפיסת עולמו מצומצמת מאוד. אם אמא פה – יש אמא. אם אמא לא פה – אין אמא. כשאמא נעלמת מעיניו הוא נכנס לפאניקה. גם כשכואבת לו הבטן עולמו מתפרק. העולם נחווה בשחור ולבן. אם טוב לו – זה מוחלט לחלוטין, ואותו דבר להיפך. 

לרוב כשמעבירים את הילד שלנו מחדר ההורים לחדר הילדים אלו הרגעים הראשונים בהם התפיסה הנוקשה מתחילה להתערער. הילד ככל הנראה יהיה פגוע ותלווה אותו חוויה של נטישה. אמא לא רוצה אותו. הוא יבכה – ובאופן די מפתיע אותה האמא שנטשה אותו תבוא לנחם אותו – והוא יתחיל להתבלבל. מתברר שאמא כן אוהבת אותו. זה הופך לממש מתעתע כשאחרי כמה דקות, כשהוא נרגע – היא שוב הולכת. ובלית ברירה הוא מתחיל להבין את העולם. אין שחור ולבן. אמא פה גם כשהיא לא פה, וגם כשהיא פה, יש עוד דברים שמעסיקים אותה. 

הילד מתחיל למצוא דרכים לפתור את הקונפליקט הזה. אין לו ברירות. הוא מאמץ חפץ מעבר שהיה בנוכחותה של אמא כשישן לידה. החפץ הזה יסמל את נוכחותה של אמא וייתן את תחושת הבטחון שאמא נתנה. כאילו היא פה. במקביל הוא יכעס, ירטון, יצעק ויבדוק – מהם גבולות הגזרה בעולם המבלבל הזה. עד כמה אמא פה ועד כמה היא לא פה (זוכרים את גיל שנתיים?). 

וזה שוב קורה בגיל ההתבגרות. הילד שעד לפני כמה רגעים היה תלוי בנו מתחיל להיות אחראי על עצמו. הוא מתחיל את מסע ההתבגרות שלו ועליו לגבש את הזהות שתאפשר לו להרגיש בטוח בעולם. זה דרמטי עבורו. הוא רוצה להיתפס כגדול וזה נורא דיכוטומי. שחור ולבן. אם אומרים לי לישון בשעה מסוימת – לא רואים אותי כגדול. אם אין לי כסף – אני לא שווה. הכול דרמטי ונורא קיצוני.

לאט לאט, ככל שהוא יתפתח, תיכנס הגמישות לחייו. הוא יבין שאין דבר כזה גדול מוחלט וגם כשהוא קטן זה לא מוחלט. אף פעם לא תהיה הצלחה טוטאלית, וגם הכישלונות לא צובעים את כל עולמנו. אחרי כל הצלחה יבוא האתגר הבא ואחרי כל ירידה תתאפשר עלייה נוספת. הזהות שהוא עסוק בגיבושה הופכת לחלק ממנו, מאוימת פחות כשאינה מתקיימת ומאפשרת לחיות ברוגע.

כל תהליך ההתבגרות שמעייף ומאיים, מתחיל להגיע לסיומו – כשנכנסת הגמישות לחייו. ככל שהוא יהיה גמיש יותר ורווי צבעים– כך הוא יהיה בוגר יותר, מסוגל יותר ויציב יותר. 

עובדת בונוס: גם חוויה טראומתית – פוגעת באופן כלשהו באותו מקום. ביכולת הגמישות ותפיסת העולם המסתגלת והגמישה. אירוע קשוח שמספר סיפור שלא משאיר לגמישות, ומייצר כל כך הרבה נזק סביבו.

שני שלבי ההתפתחות האלו הם המדוברים ביותר בשלבי ההתפתחות. לשניהם השפעה קריטית על חיינו. שניהם יקבעו איך נתמודד בבגרות עם הצלחה, עם כשלון, עם תחרות, עם פרידות, עם הצלחות, עם ציפיות וכו'. 

שניהם מוגדרים כשלבי התקשרות. אלו שלבים שהתלות בנו ההורים מעט יורדת והקשר עם העולם הופך להיות תלוי בו במידה כלשהיא. נלווית לחוויה הזו דרמה ולרוב גם כאב, כי במקביל לאובדן השחור המוחלט, נאבד גם הלבן המוחלט. 

זהו שלב הכרחי, ככל הנראה כולנו היינו עדים לו בעבר, עדים לו בהווה ומתמודדים עם קיומו המבורך. 

***

חופש, וכמו החיים – שום דבר לא צבוע בשחור ולבן. במקביל לכיף שביציאה מהשגרה, היא לפעמים חסרה. למרות שנעים להיות בחברת המשפחה כל היום, זה עשוי מידי פעם להכביד. במקביל לגעגוע לחברים, יש משהו מפתה בשקט. כל מיני צבעים שמתערבבים.

וכמובן, גם במערכות היחסים שלנו הצבעים מתערבבים. יש מריבות, מתחים וקונפליקטים שאמורים להיות 'על הדרך' – ופתאום במקומות מסוימים הם הופכים לעניין. מריבה שיוצאת מפרופורציה, כאב בטן שמתעורר גם למחרת או ויכוח שמסלים והורס את האוירה. אפשר לנסות ליישר את ההדורים או להתלונן על כאב הראש שמזדמן לפתחינו, ואפשר להסתכל על זה כהזדמנות מדהימה. 

אני מאמין שהשאלה האם זה מייצר תסכול או חושף הזדמנות, תלויה בנקודת המבט שלנו וביכולת שלנו להכיר באחורי הקלעים של הסיטואציה שמתנהלת. לפעמים אם רק נשכיל להישאר במודעות ונתבונן  – נגלה רגעי קסם חשובים לאין ערוך. 

נגלה שדווקא הרגעים הדרמטיים והקיצוניים יותר, אלו צבועים בצבעים עזים – מספרים את עיקר הסיפור שאנו כה עסוקים בהבנתו. הם יספרו על אחד משני הדברים – או על שלב התפתחותי ועל מאבקי גדילה שכרגע מתחוללים, או שהם יספרו על מצב הישרדותי שחשוב שנכיר ונדע. 

דווקא שם אנו עשויים לגלות את השלב הבא בהתפתחות, בתגובה רציונאלית או בחוסר ההישאבות שלנו לסיטואציה. ורק שם אנחנו יכולים להפוך לפרטנרים, כאלו שלא מאיימים, שלא דורכים על יבלות ולא פועלים בתוך שדה מוקשים בלתי אפשרי של עקבות טראומתיים.

נכון. לא הכול תלוי בנו. הרבה פעמים אנו בסך הכול מגיבים לסיטואציות שמתרחשות או חלק מהם מבלי משים, אבל זו גם הזדמנות מעולה. להקשיב, להבין, לפגוש עוד רזולוציות שהשגרה פחות מאפשרת ולתרגם את הדברים בצורה קצת יותר גמישה. 

****

אגב, אם מישהו מכם היה במתח, הבת שלי קיבלה מאה במבחן. 

ואם למישהו המידע הזה חשוב, שלושת השאלות היו: 

1. מה היה המשפט שהיית צריכה לזכור?
2. מה את מבינה מהמשפט הזה? 
3. תני 3 דוגמאות למצב כזה, שכעסת ועדיין אהבת.  

אין לי מילים לתאר כמה היא הייתה מופתעת שכמעט כל יום יוצא לה לכעוס ועדיין לאהוב.