בניגוד למה שחושבים שבקבלה משתמשים רק כשאין מה לעשות, ההפך הוא הנכון ואני אסביר.
הקבלה היא תנאי בסיסי לייצר שינוי במציאות. תנאי לשיקול דעת לקבל החלטה מושכלת.
בואו נדבר רגע על מניפולציה.

כשאנחנו עושים מעשה בציפייה שהצד השני יגיב כפי שאנחנו רוצים, זוהי מניפולציה. אפילו אם זה בתמימות ולא בכוונת זדון.
אני אתן דוגמא: כשאנחנו מגישים לילד שלנו ארוחת ערב, אנחנו לא חושבים על כלום. עושים את תפקידנו. אם יש לנו ילד שעושה בעיות, אני יכולה למצוא את עצמי מכינה לו לאכול משהו, כדי שיאהב אותי. כדי שיחזור הביתה. כדי שיחזור בתשובה. צר לי לאכזב… קוראים לזה מניפולציה. אני גם שומעת בהוראת השעה שצריך לאהוב את הנוער… משהו מן המניפולציה. קודם כל, כל הורה אוהב את הילד שלו תמיד. נכון, לפעמים זה מיטשטש בעקבות רגשות אחרים קשים שעולים כמו כעס, אכזבה, תסכול.

אבל אני שומעת מאחורי הדברים: תאהבו אותם "בשביל". בשביל שהם יחזרו הביתה בשביל שהם יחזרו בתשובה בשביל שהם יאהבו אותנו. אהבה זה לא בשביל. אהבה זו זכות וזו מעלה.
מה זה לא קבלה? זו לא כניעה וזה לא ייאוש. זו לא ברירת מחדל.
הרצון לשנות משהו שהוא לא אנחנו, זו נואשות…
כל זמן שנפעל מתוך סערת רגשות, ולחץ לשנות את המצב, סביר להניח שנירה לכל הכיוונים ונפגע במישהו. אולי גם בעצמינו.
כשיש מצב חירום, ההנחיה הראשונה היא לפעול ממקום רגוע. למה? כי שאנחנו פועלים תחת לחץ, אנחנו עושים את כל הטעויות.
קבלה של המצב תעזור לנו לפעול בצורה שמיטיבה איתנו וגם עם הילדים.

אז מה זאת כן קבלה?
קבלה זו הבנה. זה להסתכל למציאות בעיניים. להסכים להודות בתוך תוכינו שזה המצב לאמיתו של דבר. אולי זה זמני ואולי גם לא. אבל קודם כל, כרגע אנחנו מכירים במצב. נותנים לו שם.
זו היכולת להגיד:
הילד (או הילדה שלי) כרגע, מתרחק מהבית, מהצביון. הוא מחפש את עצמו במקומות אחרים. בין אם זה פיזי או ריגשי. וגם, הילד שלי נושר. או נשר. שום דבר שאני אעשה כרגע לא יהפוך את הקערה על פיה.
כשאנחנו במצב של קבלה של מציאות מסויימת, (ואני לא אומרת שזה קל) רק אז נוכל לחשוב בבהירות. רק אז הלב יפתח ונוכל לשמוע מה הבטן שלנו אומרת לנו. נוכל ללמוד, להתבונן, לקבל זווית ראיה חדשה.
הקבלה מחזירה לנו את השפיות ואפילו את השמחה.
הלוואי שנזכה…