מהי התרופה לנוער מנותק? | ילדי הגאולה 09
מאת: נעמי סובול
______

שבוע שעבר התראיינו, ביתי נאני ואני, לתוכנית של הידברות,
"שוברות שתיקה" אותה הנחתה מורן קורס. זו הפעם הראשונה
בה שתינו מתראיינות יחד. פעם ראשונה בה ביתי מתראיינת בכלל.

במשך שעתיים וחצי היא סיפרה למורן על התהליך שלה.
על מה שעבר עליה ועל איך שדברים ניראים מהצד השני של המטבע,
הצד של הנוער המתמודד.

הצלם ואני, עמדנו מהצד והקשבנו פעורי פה.
זו פעם ראשונה ששמעתי צדדים מהסיפור, שטרם סופרו. שטרם דוברו.
זו פעם ראשונה, בה ביתי מספרת את הסיפור שלה למישהו אחר,
ואני עומדת מהצד ושומעת. ודומעת. וקולטת, כמה זה לא פשוט לי,
גם היום, לשמוע את החלקים החשוכים והקשים האלו.

לשמוע כמה היה לה קשה, בודד וכואב עד כלות.
כמה רחוק הנוער הזה מגיע, כשהוא מרגיש תלוש ולא שייך
ועד כמה בלתי אפשרי להם לבקש עזרה או לחזור הביתה,
כי משהו בפנים נשבר בהם ואומר להם שאין להם דרך חזרה.

הרגשתי מוצפת ובעיקר, שאני זקוקה לזמן על מנת לעבד
את כמות המידע, החוויה והתחושות שעברו בי.

כשהיא סיימה להתראיין והגיע תורי, הרגשתי שאני לא מסוגלת.
שכל מה שאומר, רק יפחית מהעוצמה של הדברים שנאמרו קודם.
כל הגוף שלי רעד, החויה כולה היתה סוריאליסטית ובלתי נתפסת.

היא סיפרה כמה אפיזודות מתוך מה שעברנו,
ולשמוע את השתלשלות הדברים ממנה, כפי שהיא חוותה אותם,
היוה עבורי חיזוק גדול לעובדה:

שהם מרגישים את מה שקורה אצלינו בלב פנימה.
שהם יודעים ומודעים להתמסרות שלנו, גם כשזה נראה שלא.
חיזוק לעובדה שאהבה דרכה להגיע ולהשפיע,
גם אם זה לוקח זמן והרבה מאד מנהרות חשוכות,
היא תפציע בצד השני, ובע"ה תרפא.

מתוך כל מה שנאמר שם, על העורך של התוכנית לבחור 40 דקות
(מתוך 3 שעות הכל כלול) ולהביא לכם תוכנית. מקוה שהוא יעמוד במשימה.
התוכנית תעלה לשידור בע"ה בעוד חודש לפחות,
ובינתיים, אני רוצה לשתף אתכם במסר אחד מרכזי
אותו נאני השאירה דווקא לסוף הראיון.

מורן שאלה אותה, מה נתן לה את הכח לחזור הביתה
מה נתן לה את הכח לבחור, את הכח לצאת מהמעגל שהוביל לתהום,
ולהתחיל לבנות את עצמה מחדש. להתחתן. ללמוד לתואר. לעבוד.

הרבה מאד הורים שאלו אותי בעקבות הפוסטים הקודמים,
(ומי שהצטרף אלינו לאחרונה, מוזמן להשלים את סדרת
"ילדי הגאולה" באתר, תחת התפריט "פוסטים")
מהי שפת האהבה שהנוער הזה מבין?
אם הכל לא עובד איתם ואין להם אמון, ואין להם הרגשת שייכות
ושום אקט רגיל של אהבה ומחמאות, אהבה והכלה
לא שוברים את הקרח ופותחים להם את הלב, אז מה כן??

בטח שמתם לב, שהשאלה הזו, נשארה פתוחה.
לא רציתי לכתוב לכם פוסט הדרכה מלמעלה,
חיכיתי למילים המדוייקות שיפשטו, שיסבירו ללב,
לא רק לשכל. ונאני, נתנה לנו אותן במתנה גמורה,
ביום שלישי השבוע.

"את יודעת", היא אמרה למורן, "כל הורה מנסה לחנך
את הילדים שלו, הכי טוב שהוא מבין. לתת כל מה שהוא יכול"
אבל ילדים כמונו, זה לא מספיק להם. הם צריכים וזקוקים למעבר.
אנחנו זקוקים להתמסרות".

כשהיא אמרה את המילה הזו, ידעתי בדיוק למה היא התכוונה.
הבנתי פתאום עד העומק, את מה שהיה שם ביננו,
ולא ידעתי לקרוא לזה בשם.

היא סיפרה איך בליל פורים לפני 3 שנים
היא רצתה לצאת למסיבת אלכוהול בהאנגר בתלפיות
ולחזור עם אור הבוקר (בטרמפים….)….

היא הגיעה להודיע לי שהיא יוצאת וגם ביקשה כסף.
היא הייתה הולכת גם אם לא הייתי מרשה, העניין היה סגור מבחינתה.
בחרתי לתת לה כסף וגם לומר לה,
שאני מאחלת לה שתהנה ושאני אבוא לאסוף אותה
בשלוש לפנות בוקר, הביתה. ידעתי, שאין לה דרך אחרת לחזור הביתה
באותו הלילה, בטח לא אחרי שתיה.

כיוונתי שעון מעורר לשלוש לפנות בוקר. הייתי גמורה מעייפות,
למחרת יום הפורים, עם כל המשתמע. ועלי לקום באמצע הלילה
כדי לאסוף את ביתי ממסיבת אלכוהול בתלפיות.
קמתי ויצאתי לאויר הלילה הצונן, כשאני זורקת מעיל
מעל הפיזמה. יאללה, זריז, נאסוף אותה ואולי נספיק עוד
שעתיים שינה עד הבוקר.

כשהגעתי לשם, היא ביקשה שאעלה לרקוד איתה
(היו שם רק בנות). שינה כבר לא תהיה לי הלילה, חשבתי לעצמי.
עליתי ככה, כמות שאני עם המעיל מעל הפיז'מה- זה מה שיש.
רקדתי איתה ריקוד או שניים ויצאנו.

כשהגענו לרכב, היא השליכה את בקבוק הוודקה שהיה לה ביד
לתוך מכולה קרובה, בה הוא התנפץ בקול רעש גדול,
"איזה כיף היה אמא!" היא אמרה ונסענו הביתה.

שנים עברו והרבה מאד מים עברו בירדן.
אני הספקתי לשכוח מהסיפור הזה, היו עוד רבים אחריו.
אבל דווקא המעשה הזה, של התמסרות מעבר ליכולת שלי,
מעבר למה שהייתי "חייבת" פשוט כי אכפת לי ממנה,
היכולת לרדת למקום בו היא היתה באותו השלב,
בלי לשפוט ובלי לנסות לחנך או לשנות אותה,
עשו לה משהו גדול שאפילו לא שיערתי.

כשהיא ישבה שם מול מורן קורס וסיפרה את הסיפור הזה,
היא אמרה שהמעשה ההוא היה בשבילה רגע מכונן.
הוא היה כמו תרופה (מילים שלה).
היא הרגישה בפעם הראשונה, שמישהו רואה אותה.
שאמא שלה מסוגלת לרדת לגובה העיניים שלה ולהיות איתה,
במקום שלה. כי היא אוהבת אותה, גם אם זה על חשבונה.

היא קראה למעשה הזה התמסרות.
"וזה מה שאנחנו זקוקים לו כדי לבנות אמון מחדש,
ולהרגיש שלמישהו באמת אכפת מאתנו" –
היא סיימה ואמרה.

ישבתי שם, כולי צמרמורת, וחשבתי לעצמי
שאם רק הייתי יודעת בשעתו כמה כח היה למעשה ההוא,
אם היינו יודעים כמה כח יש לכל מעשה נוסף של התמסרות שלנו,
של כל צעד של יציאה מתחום המוכר, הצפוי, האפשרי,
היינו עושים את זה יותר. היינו מקבלים את הכוחות
להיות שם עבורם גם כשנגמר לנו הכח ואנחנו מרגישים
שאנחנו לא מסוגלים יותר. כשאנחנו יודעים שאנחנו במהלך של
מסירות נפש, אנחנו מקבלים כוחות של מסירות
ולא מרגישים "קורבן ואין ברירה". זה מקבל מימדים אחרים לחלוטין.

התמסרות טבועה בנו עמוק כעם. כולנו יודעים להתמסר
רק לא מזהים שזוהי החזית וזה מה שנדרש מאתנו עכשיו.

פעם, יהודים היו מוכנים למות מתוך מסירות נפש
למענו יתברך.
היום, עלינו להשתמש באותו כח יהודי מופלא
של מסירות נפש, כדי לאפשר לילדים שלנו, לחיות למענו.
כדי לתת אמון בטוב שעוד ישנו ועוד יהיה בוודאי.

עם נוער מתמודד ומנותק, לא מספיק להכיל, לאהוב, לקבל
(גם זה הרבה מאד וקשה עד מאד!)
הם משוועים וזקוקים לריפוי הלב. למשקה של רפואה.
משקה שרק מעשים של מסירות נפש
יכולים לייצר ולהזרים בהם בהדרגה ולאורך זמן,
כוחות חדשים של אמון בעצם העובדה שהם ראויים
ואהובים ורצויים בלב של אבא ואמא. רצויים אצל הבורא.
ריפוי.

מסירות זו היכולת לשים את עצמינו בצד.
לרדת לגובה העיניים (והמצוקה) שלהם ולומר להם:
עימו אנוכי בצרה. אנחנו כאן איתכם.
נתמסר. ונתמסר שוב. ושוב ושוב.
עד שהמסירות הזו, תהפוך לחלק מכם,
ותזרום בעורקיכם,
ותשיב לכם את מה שאבד לכם,
ואת היכולת לקום ולבחור, מחדש.