כל כך הרבה פעמים אנחנו שומעים
את ההנחיה "תאהבו אותם בלי תנאים".
כל כך הרבה סיפורים אני שומעת
של הורים שכל כך מנסים לאהוב:

קונים, מעלימים עין, שותקים, מרפדים
וכל מה שהם מרגישים זה איך שהאהבה
שלהם נגמרת, כל יום, עוד קצת.

הם נשארים מרוקנים, הנוער לא זז
סנטימטר בכיוון והמשאבים שלנו נגמרים.
אז מה זו האהבה הזו שכולם מדברים עליה
ולמה עלינו בכלל
"עוד לתת פרס על התנהגות כזאת"???
(ציטוט של הורה).

בואו נעשה קצת סדר:
בפרשת וירא, כתוב שאברהם אבינו
קם מוקדם לחבוש את חמורו, למרות שהיו לו עבדים
שיעשו זאת עבורו,
מפני ש"אהבה מקלקלת את השורה".

מרוב אהבה, הוא דילג על הסדר המקובל,
ועשה את הפעולות הנדרשות, בעצמו.
אהבה גורמת לאדם לצאת מגדרו.

אמר רבי שמעון בר יוחאי:
אהבה מקלקלת את השורה
ושנאה מקלקלת את השורה

דהיינו, כשאדם אוהב מאד, או חלילה, שונא מאד,
(כדוגמת בלק), הוא מוכן לעשות הכל, מעל ומעבר,
שלא כסדר.

עם זאת, קדמה לפעולה של אברהם אבינו,
אהבה. אצלינו, כשאנחנו בשיא הכאוס ומתמודדים
עם מרד נעורים שמכוון בעיקר כלפינו,
לא רק שלא מתעורר שום רגש של אהבה,
אלא עלינו לכבוש, בכוחות עליונים,
רגשות קשים מנשוא ורצון אדיר לשגר
את כל הבלאגן הזה כמה שיותר רחוק.

על איזו אהבה מדברים איתנו?
מי מרגיש בכלל אהבה???

בואו ניקח צעד אחד אחורה,
ונתחיל מהגדרת הדברים על דיוקם:
הגדרה נכונה היא חצי פתרון.
אולי בכלל לא הבנו למה הכוונה "אהבה"???

אנחנו זקוקים לבהירות ומיקוד בתפקיד שלנו,
הוראות מעורפלות שמשאירות לנו
"להבין לבד", יכולות להצליח או להוביל אותנו
מקטסטרופה לקטסטרופה.

על מנת להבין מה עוזר להם לריפוי,
ומה כוחה של אהבה, עלינו להבין, ראשית לכל,
מהי בכלל אהבה.

אם נעיין בספרי המוסר שלנו,
נגלה שאהבה, היא לעולם תוצאה.
ככל שאדם נותן יותר, הוא נקשר ואוהב יותר.
(הרב דסלר, מכתב מאליהו).

אנשים לא מתחתנים מתוך אהבה,
אלא מתוך משיכה ורצון. אינה דומה
אהבה של זוג שנשוי שנה, לאהבה של זוג
שנשוי עשרים שנה (במידה והם עשו עבודה כמובן).
אהבה הינה תוצאה.

כשאנחנו מתמסרים, מקבלים את החסרונות
ואת הצרכים של הצד השני, למרות שזה מאד קשה לנו,
אנחנו מייצרים שייכות שמייצרת אהבה.
קוראים לזה "קבלה". או "אהבה מקבלת".

דהיינו, היכולת לפתח את שריר ההכלה,
ואת המקום בלב, שאומר:
אני מספיק לשפוט ולחנך אותך,
ועובר לשיקום הקשר ביננו כבסיס להכל.
קוראים לזה: קבלה ללא תנאים.

אנחנו מקבלים אתכם, מעצם היותכם שלנו.
הילדים שלנו לנצח. התפאורה, המרחק, המרד,
לא ישנו את העובדה הזו. ואנחנו גם לא מתכוונים
להיכנס לפינות של "צריך, מקובל, תקנון, הלכה"
כי אין להם כלים לשמוע את זה בכלל בשלב הזה.

(מדגישה כי המאמרים הנ"ל מיועדים
ומתייחסים לנוער בסיכון ולכן נשים
את כל הנושא של גבולות לגמרי בצד.
ההתייחסות לכניסה חזרה "לשורה"
תעלה אך ורק לאחר שביססנו היטב
את האהבה המקבלת והרגשת השייכות חזרה
כי לפני כן "אין עם מי לדבר").

סיפרה לי פעם בחורה מתמודדת,
שהיא כבר עמדה בפתח של מכון לקעקועים
כדי לעשות קעקוע יחד עם החברה שלה.
זה היה בשלב שהיא כבר היתה מנותקת לחלוטין,
והיא חלמה על קעקוע הרבה מאד זמן.

וכשהיא כבר עמדה שם בפתח,
היא נזכרה באמא שלה, ופשוט הסתובבה ויצאה.
הרגישה שהיא לא מסוגלת.
עד היום, אין לה קעקועים.
למרות שהיא הגיעה רחוק מאד,
הזיכרון של האהבה של אמא שלה,
לא איפשרה לה לעשות את הצעד הזה.

נערה אחרת סיפרה לי,
שהיא מרגישה שההורים שלה לא מבינים אותה.
מנסים כל הזמן להחזיר אותה לתלם,
ואין להם מושג כמה רחוק היא כבר הגיעה.

היא מציגה בבית, כדי לא להכאיב להם,
הם מתווכחים איתה על שעת חזרה הביתה
בלילה, כשהם לא יודעים שיש דברים יותר גרועים
שהיא כבר נמצאת בהם.

אחרי הדרכה הורית לא ארוכה במיוחד,
ההורים שינו גישה הם למדו לקבל
אותה לחלוטין, להיכנס ל"ראש שלה",
ולבחור לראות אך ורק את הטוב ולהעלים עין
לחלוטין מכל מה שיצא מתחום השליטה שלהם.

הם שמו דגש על קבלה, ועוד הפעם קבלה.
אחרי תקופה של שלושה חודשים,
היא שיתפה שהיא ממש לא יודעת מה לעשות.
היא רוצה להמשיך לצאת לחוף המעורב,
ועוד כל מיני עניינים, ופשוט מרגישה
שהיא לא מסוגלת יותר.

ההורים שלה, כל כך בצד שלה, ומקבלים אותה,
(למרות שהם לא יודעים חצי ממה שהיא עושה!)
שהיא מרגישה שכעת, היא כבר לא רוצה לשקר להם
ולא מעוניינת יותר להכאיב להם! בעיה!

כדוגמת הסיפור הזה, ישנם סיפורים רבים.
כי בבסיס של נוער מתמודד, מה שהם מחפשים
יותר מהכל, זה שייכות וקשר.

להרגיש שמישהו רואה אותם מעבר לכל ההתרסה.
מישהו שבאמת רוצה להתחבר איתם
ולא נבהל מהקעקועים/ בגדים/ תסרוקת שלהם.

וזה לא אומר שחלילה לא אכפת לנו יותר מערכים,
זה כן אומר, שאנחנו כרגע במשימה של הצלת נפשות
ולכן סדרי החינוך משתנים:
קודם קשר וחיבור (קבלה ללא שיפוט)
ורק אחר כך כל היתר.

עכשיו מגיע החלק הפרקטי….
מה נקרא קבלה? עד היכן?
האם עלינו "לבלוע הכל"???
האם זה אומר שאנחנו נותנים לגיטימציה להכל??

כדי לענות על השאלות האלו,
בואו נבין קודם כל את משמעות המילה קבלה
ועוד לפני כן, מהו קשר. מהו חיבור.

אם יש משהו שנוער מאתגר אותנו היום,
זה בדיוק בנקודה הזו. וזה נכון לגבי כל נוער,
גם אלו שעדיין "בתוך השורות".

אני מקבלת מיילים אנונימיים
שכותבות לי בחורות סמינר, ומשתפות אותי
כמה מנותקות הן מרגישות, ואיך הן משוועות
שיראו אותן באמת ולא רק יחנכו אותן.
שיחברו אותן באמת ולא רק יתפעלו אותן.
כולם משוועים לקשר.

אצל נוער מתמודד, זה כבר מגיע לידי ביטוי
בקצה. אבל למען האמת,
זה מתחיל הרבה הרבה קודם.

אז מהו קשר, ואיך יוצרים אותו
(מלכתחילה לא רק בדיעבד?).

רובינו, גדלנו על תפעול. בוגרי החינוך
של היהדות החרדית שנאלצה לשרוד ולהגן על עצמה
מפני כל "ההשפעות החיצוניות", והמגמה היתה
במשך שנים ארוכות, שמירה הדוקה והעברת המסורת
בצורה עקבית ובלתי מתפשרת. חשוב.

ישנה בעיה אחת. הפכנו בדיעבד לפס ייצור,
והלב, נשאר מפגר מאחור. וכשנוער צועד על פס ייצור,
בלי לב, הוא מתמרד ומבקש לרדת.
הוא לא מוכן להמשיך הלאה.
הוא מבקש גם להרגיש. להתחבר. לא רק "לעשות".

קל וחומר אם מדובר בנוער שעבר טראומה או פגיעה
ואז הלב נאטם לחלוטין תחת מעטה כבד של הגנה.

חשוב להבין שהנוער (הרגיל) של היום,
לא דומה לנוער שהיינו אנחנו, פעם.

הם גדלים עם הורים עסוקים להחריד,
תרבות מתזזת של מסכים וריגושים על כל צעד ושעל,
הכל נגיש וזמין והכל דוהר בקצב מסחרר.
אין דקה לנשום, ובעיקר, אין זמן או פניות, להרגיש.
וכל זה יוצר נתק. שממה רגשית שמבקשת מילוי.

כאן נכנסת הבקשה וההזמנה,
לשימת לב מחודשת לנושא הקשר.
להשקיע זמן בחיבור ויצירת שייכות.
בנתינת מקום גם לרגש.

הגיעו אלי זוג הורים לייעוץ. הם ביקשו עזרה
בקשר לבחור המתמודד שלהם, בחור בן
21 שמתדרדר, ומתרחק מהם יותר ויותר.
הם היו מודאגים מאד מהמצב הרוחני שלו.
ניסיתי לברר איתם קודם כל, את מצב הקשר איתו.

האם הם יודעים מה הם תחומי העניין שלו?
האם הם לוקחים חלק בלימודי המקצוע שלו ומתעניינים
מה הוא לומד? מתברר, שרמת העניין, היתה נמוכה מאד.
הם לא ממש ידעו לענות על השאלות האלו.

שאלתי אותם אם הוא מגיע לשבת הביתה מידי פעם,
והתשובה היתה שכן, הוא מגיע אחת לחודש.
אחר כך, שאלתי את האמא אם היא מכינה לו,
במיוחד במיוחד בשבילו, את האוכל שהוא הכי אוהב.
הייתי מופתעת לגלות, ולא פחות ממני,
הופתעה האם בעצמה, שהיא לא יודעת מה
המאכל האהוב על בנה!

שאלתי אמא אחרת שהתייעצה איתי
לגבי קשיים שיש לביתה בבית הספר,
במה הבת שלה מוכשרת במיוחד?
היא לא ידעה לומר לה מה הכישורים שלה.
"היא פשוט ילדה טובה". היא ענתה.

נהדר. אבל זה עדיין רחוק מלהיקרא "קשר".
אנחנו נקשרים לאנשים שאנחנו מרגישים
שמעריכים אותנו. שרואים אותנו בעיניים.
שרגישים למה שחשוב לנו. שרואים בנו טוב,
ונותנים בנו אמון.

ועם נוער מתמודד, זוהי בדיוק נקודת ההתחלה, ואין דרך
אחרת להגיע אליהם. זהו המפתח לשערי הלב שלהם,
והוא מאתגר במיוחד כי יש כל כך הרבה כיסויים על הטוב שלהם,
וכל מה שאנחנו רואים זה את מה שהשתבש.

מה שנצטרך לעשות, זה לגייס המון אמונה,
שהטוב ישנו בוודאי, ולדעת בוודאות שזו התרופה
היחידה שתוכל לרפא אותם בע"ה עם הזמן,
וככל שנעבה יותר את עבותות האהבה ביננו.

אז בפעם הבאה שתרגישו שאתם "מעניקים אהבה ללא תנאי"
ומתרוקנים על הדרך, בדקו האם אתם באמת בונים אהבה,
או רק מרוקנים את חשבון הבנק ואת מלאי הסבלנות שלכם.

כי אהבה נבנית באופן טבעי כתוצאה:
של מאמץ לפנות זמן לקשר של איכות,
נכונות להשקיע במה שחשוב להם
על מנת לתת להם הרגשה שהם אהובים ושייכים,
במקום שהם נמצאים בו,
בלי לנסות להתאים אותם אלינו.

אהבה, היא ההתמסרות לשלשל ולהוריד אליהם,
יום אחר יום, אל תוך הבור פנימה,
חבל עבה העשוי ממעשים המבטאים
שייכות ללא תנאי, קשר וחיבור, למרות הכל.

זהו חבל העשוי מעבותות של אהבה,
כך שבבוא הזמן, כשהם יבריאו בע"ה
וירצו לטפס החוצה חזרה מהמקום
החשוך והבודד ההוא,
הוא יהיה שם:

זמין עבורם, ממתין ונגיש.
פוגש לב כוסף, כמהה ומרגיש.