להתמסר או להתרוקן? תלוי | ילדי הגאולה 10
מאת: נעמי סובול
______________

"אני נותנת ומתמסרת בלי סוף,
ואני מרגישה שאני מרוקנת. כמה אפשר?"

"הבנתי שצריך להתמסר, אז קמתי באמצע הלילה
להכין לילדה שלי אוכל (למרות שהיא בכלל לא היתה רעבה)"

"כל כך רציתי להתמסר, שמיד קניתי כרטיס טיסה לארה"ב
כדי להפתיע את המתמודד שלנו, רציתי לרגש אותו בwow
ואז קלטתי שאין לנו איך לשלם את זה".

אלו הם רק חלק קטן מהשיתופים של הורים
שכל כך רוצים להתמסר, ושואלים את עצמם – עד היכן
ואיך בכלל. כנראה שהתמסרות הינה פעולה
שדורשת דיוק, ולימוד היא צריכה.
היום נניח את היסודות להבנה מהי התמסרות נכונה,
ובע"ה במאמרים הבאים נרחיב
בדוגמאות והסברים מעשיים יותר.
_____________________

הורים רבים רוצים כל כל להתמסר,
לתת ולהרעיף, העיקר שהמתמודד שלהם יבריא כבר,
יעלה על המסלול בחזרה לחיים ועדיף גם עם חיוך על הפנים.
המון רצון טוב מזין את ההתמסרות הזו בתחילה,
ודועך מהר מאד ואנו נשארים עייפים, מרוקנים,
ועם חשבון בנק שצורח – הצילו.

פעמים רבות, זה גם מגיע לפסים של שלום בית,
כי אחד מההורים (על פי רוב האם, אך לא מחייב)
מרגישה שצריך "להתמסר עד הסוף", בכל מחיר,
והאבא מנסה להחזיק את היציבות הכלכלית של הבית
כדי לא להצטרך להתמודד עם חזית נוספת,
והפעם כלכלית… מספיק מה שיש לו על הראש כרגע.

אם כל זה נשמע לכם מוכר, אז ברוכים הבאים
לשיעור הראשון שלנו בתורת ההתמסרות. הכוונה היא,
שאנו עומדים ללמוד יחד, מה נקראת באמת הכלה. מה נקראת התמסרות,
ואיך עושים את זה באופן מדוייק ומעשי,
על מנת לרפא את הקשר, על מנת להזרים חמצן בחזרה
לנשמה שהפסיקה לנשום ולהאמין בטוב.
ואיך לעשות את זה נכון, כך שגם אנו, ההורים
לא נמצא את עצמינו מרוקנים ומרצים (מלשון מרצה).

על מנת להבין את העניין, עלינו קודם כל לעשות סדר
ולהבין מה זה לא. 

הורים רבים, ברגע שהם מבינים שמה שהנוער שלהם זקוק לו
הוא התמסרות ללא תנאי (כפי שכתבנו במאמר של שבוע שעבר)
אז הם מתמסרים ללא חשבון. לקחו את המילה התמסרות
והלכו איתה עד הסוף, עד הקצה, מבכל הבחינות. בכל המישורים.
לא לכך הכוונה. 

אני עומדת לחלוק איתכם משהו מאד עמוק,
אבל ברגע שנבין אותו יחד, תרגישו הקלה,
תוכלו לדייק בנתינה וההתמסרות שלכם,
ודיוק, הוא בדיוק מה שנדרש על מנת לייצר תשדורת נכונה
שעוברת נכון  ומדוייק ללב של הצד השני ומייצרת שם ריפוי.

רעשי רקע וכוונות לא מדוייקות מייצרות שיבושים
ואז כל מה שהתמסרנו לא די שלא עובד, אלא מייצר עוד עומס רגשי
בצד של המתמודדים, והתרוקנות של כוחות ואנרגיה, בצד שלנו, ההורים.

בפוסט היום נדבר על ההקדמה של איך כן, ובהמשך אי"ה
ניתן גם דוגמאות של התמסרות שעובדת וערוצי הכלה ,
התמסרות וקבלה.

חז"ל כבר אמרו "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם".
זהו השיעור הראשון שלנו בתורת ההתמסרות וביכולת הקבלה שלהם. 

נתינה והתמסרות הינם כוחות בעלי השפעה מאד חזקים.
הם מייצרים חיבור, קשר ובעיקר – אמון.

כל זאת, בתנאי אחד גדול.
שהם נעשים מתוך מקום נקי, מדוייק ומותאם – לצד המקבל.

דהיינו, אם אנחנו כהורים מתמסרים כדי:
להרגיע את המצפון שלנו,
להרגיש שאנחנו "עושים משהו למען המצב",
מנסים להשפיע או לקצר תהליכים על ידי "נתינה מוגזמת"
או מנסים להיות שם כל הזמן עבורם
"כדי לשמור עליהם או לרפד להם את הדרך"
לא רק שהנתינה וההתמסרות שלנו לא יעבדו,
הם יעשו את הפעולה ההפוכה, הם רק ירחיקו.

קרה לכם פעם שנתתם לילד מתנה או זמן יקר
ומה שקיבלתם בתמורה היתה אמירה של:
"זה מה שכל ההורים עושים עבור הילדים שלהם"?
אנחנו בטוחים שאנחנו בנתינה והם לא מרגישים את זה?
הם מקבלים את זה כמובן מאליו?

במערת יחסים בריאה בין הורים לילדים, זה קורה המון.
כי ילד בריא בנפשו, אכן מאמין שהורה אמור לדאוג לו:
לאוכל, לבגדים, לקורת גג ולכל הצרכים הגופניים והנפשיים שלו.
אם נעצור רגע לבדוק מתי הילדים שלנו הרגיש שהשקענו מעבר
נגלה שהם בדר"כ הרגישו מופתעים ואהובים כשנתנו "מעבר"
הרבה מעבר, דברים שהם רצו, ואנחנו, לא בהכרח
היינו "אמורים לספק להם".

כל זאת ביחס לנוער רגיל. כשזה מגיע לנוער מתמודד
הסוגיה נהיית עוד יותר מורכבת. כי כבר אין להם אמון
בכך שלמישהו בכלל אכפת. כל נתינה מתפרשת אצלם כמניפולציה
על מנת לגרום להם "להתנהג נורמאלי או לחזור בתשובה".

הרדאר הפנימי שלהם מזהה מיד מתי נתינה והתמסרות הינם ממקום
טהור ונקי מכל אינטרס ומתי מנסים לפעול עליהם בצורה עקיפה.
ולכן על הנתינה וההתמסרות להיות נקיים וחפים בכל מאת האחוזים:
מרצון לתקן אותם. לזרז אותם. לדחוף אותם או לרצות להרגיע אותם.

מטרה אחת בלבד אמורה להיות לנו מול העיניים:
הרצון לבנות בהם מחדש את התחושה שיש להם מקום והם אהובים.
שרואים את הצורך שלהם באישור כמות שהם.
בזמן ובמקום שהם זקוקים לזה.
לבנות מחדש את הגשר לחיים תקינים ואת האמון
שהם אהובים ויש להם מקום בעולם ללא תנאים.

רמה כזו של התמסרות מצידנו, דורשת מאתנו נקיות הלב.
להיות קשובים למניע שלנו עצמינו. למה שדוחף אותנו
להתמסר. להעניק מעבר. להיות מסוגלים לשאול את עצמנו:

האם אנחנו פועלים מתוך מקום נקי או מתוך מקום שרוצה כבר לקבל
בחזרה אהבה והערכה? לקבל בחזרה את הילד שלנו,
להרגיש שהוא שוב צריך אותנו וזקוק לנו ברמה של ילד והורה?
האם אנחנו מתמסרים ומוכנים לוותר על התודה
(שסביר להניח שבשלבים הראשונים, לא נקבל…)
לוותר על הכרת הטוב ועל משוב, ורק לתת למענם
כי הם זקוקים למנה של ריפוי וקבלה, ועוד אחת ועוד אחת,
ייקח כמה זמן שייקח?

אני מרחיבה בנקודה הזו, כי זו הנקודה שעוזרת לנו
לדייק את ההתמסרות שלנו לרמה שהיא באמת משפיעה.
אם אנחנו נותנים ומתמסרים מתוך דחף או לחץ
"שהילדים שלנו ירגישו אהובים ומוגנים, תמיד"
אנחנו שוב פועלים ממקום שמצד האמת, שם אותנו במרכז
ומנסים להרגיע על ידי הנתינה הזו את עצמינו,
במקום לשים אותם במרכז, ולשחרר.

ההתבוננות הזו דורשת זמן ותרגול,
וככל שהנתינה וההתמסרות שלנו גדלים ומדוייקים יותר,
המסר יעבור נקי יותר. חזק יותר:
אתם אהובים כפי שאתם, ואנחנו מוכנים להתמסר
עד בלי די, עד שתאמינו בזה.

ככל שנלמד לדייק יתבהרו לנו העננים, ונדע להבחין
מתי הנתינה שלנו היא לשם נתינה ולא לשם הרגעה
(של עצמינו). מתי היא מדוייקת ומתי היא מעיקה
(כן, יש כזה דבר, זוהי נתינה ממקום של מניפולציה רגשית וציפיה:
נתתי כל כך הרבה, מה, לא תחזיר?)
מתי ההתמסרות שלנו , היא קדושה ומופלאה
ומתי היא עלולה להיות לא רלוונטית –
כי היא נועדה להרגיע אותנו, ולא מתבקשת או נצרכת,
בצד השני.

אם קראתם עד כה ונשארתם איתי,
אז קיבלתם את שיעורה החשוב ביותר בתורת
ההתמסרות והקבלה: להיות ממוקדים במה
שהצד השני צריך ולדייק את ההתמסרות לשם.

ואז אנו בתהליך של התמסרות שלא מרוקנת אותנו,
אלא ממלאת אותנו בכוחה של השליחות.
שמשפיעה באמת וממלאת גם את הצד המקבל,
ומעניקה לנו את מתנת היותנו הורים,
לילדים כל כך נפלאים,
שמלמדים אותנו יותר מכולם,
להתמסר באמת. להיות מדוייקים.