אין בכלל של מציאות חינוך ילדים. זה לא אני אמרתי. זה הסטייפלר הקדוש אמר.
והוא ממשיך בפירוט מה כן משפיע על הילדים, לדוגמא: אמא שמתפללת בקול, מזכירה שם שמיים וכו'. אז חינוך, כן או לא?!
לכאורה ברור שכן זו המצווה הראשונית שלנו כהורים. זו לא רק מצווה, זה צורך בסיסי שמתעורר בנו בהופכנו להורים. אנחנו בתפקיד, בשליחות, להוביל את דור ההמשך לדרך טובה ובריאה.
רק ש… אליה וקוץ בה. נכון, אנחנו הורים. הורים שהם גם אנשים, בני אדם שעברו בחיים לא מעט.
כל מה שעברנו, הכאבים, החלומות, האמונות, הזהות שלנו ועוד המון המון היבטים בחיינו מתנקזים לרגעים האלו, דבר יום ביומו בהם אנו נדרשים להתנהגות זו או אחרת מול ילדינו. מה שאנחנו אומרים, שפת הגוף שלנו, הטון, המבט ולא פחות מזה, מה שאנחנו מרגישים וחושבים, הכל עובר בתגובה שלנו, גם אם היא ללא מילים, לילד הזה שעומד מולנו. עם כל הכבוד ולחלוטין ללא שיפוט והאשמה, אנחנו לא מושלמים.
אז איך אנחנו מצווים לחנך את ילדינו כשהכלי קצת סדוק, לא לגמרי נקי, אולי לא יציב במאה אחוז, אולי מאובק מעט?
במילים פשוטות, מה נעשה עם החסרונות שלנו? איך הם ישפיעו על החינוך?
אני לא אכנס כרגע לרובד האמוני, שהכל בהשגחה וכד' אע"פ שזה וודאי כך. במבט של בדרך הטבע, יש כביש עוקף ואני אסביר.
לאורך שנות גידול הילדים אנו מקנים להם כלים. חלקם במודע, באופן מכוון וחלקם שלא במודע, הם קולטים את ההתנהלות שלנו ולוקחים לעצמם דרך. כמשל, כלי כמו פטיש, יכול לשמש לבניה או להריסה. לדפוק מסמר או לשבור קיר. לעבודה בעץ או בברזל. יש לו שימושים רבים. נגר שמלמד את העובד שלו לעבוד עם פטיש, איך לבנות כסא מעץ עם פטיש. איפה בדיוק להחזיק את הפטיש, כמה כוח להפעיל, לאן לכוון את המכה וכו'. האם העובד יודע עכשיו רק איך להשתמש בפטיש לבניית כסא? לא, הוא ידע כבר איך להשתמש בפטיש לצורך בנייה של עוד רהיטים. ולא רק זה הוא יבין כבר מעצמו איך לתקוע מסמר בקיר, איך לפרק משהו עם פטיש וכן על זה הדרך.
אנחנו נותנים לילדים שלנו כל מה שיש בנו. את הטוב ואת הפחות טוב. כשאנחנו מתמקדים בהורות שלנו ברבדים המשמעותיים של קשר, שיח, אמון וכבוד, מתאפשר פיצוי על חסרונות. כשישנו קשר טוב, אוהד והדדי עם הילדים, ואין אנטי והתנגדות לכל מה שמייצג אמא ואבא, לא יהיה מה שיפעיל אותם בבחירות שלהם. או אז, קסם מופלא יתרחש!! הם יקחו את הדברים הטובים שנתנו להם, את הכלים האלה וישתמשו בהם להשלמת ובניית מה שחסר ומה שדורש תיקון! אנו מנסים ככל יכולתנו למנוע מהילדים לחוות כאב. זהו צורך טיבעי ומובן וזוהי הדרך הבריאה לגדל ילדים. אבל כמה זה קשה שאנחנו במו ידינו לכאורה אחראיים על הכאב.
כמה מילים על דקדוק. המילה "מושלם" באה מבניין הופעל. מה שאומר ש"המושלם" משתלם ע"י מישהו אחר או משהו חיצוני. כלומר המילה מושלם בעצמה מעידה על חוסר מושלמות. אנחנו לא נדרשים למושלמות מהסיבה הפשוטה שאין דבר כזה. יש רק מושלם אחד בעולם והוא ה' יתברך. שהוא כמו שנאמר: "לא לתוהו בראה". אם הוא נתן לנו תפקיד ושליחות בעוד אנו לא מושלמים, סימן הוא שאנחנו מסוגלים לכך למרות ואם תרצו בזכות חוסר השלמות שלנו. לא עלינו המלאכה לגמור. עלינו רק לעשות השתדלות, להיות קשובים לעצמינו. לקחת אחריות על כל מה שקורה סביבנו ולבדוק האם יש לנו אפשרות להועיל. בין אם זה קרה בעקבות "טעויות" שלנו ובין אם זה לא קשור אלינו בשום צורה.
למה אנו כן נדרשים? להשלמה. השלמה היא היכולת לקבל את עצמינו כפי שאנחנו. את נסיבות חיינו שהובילו לאן שהובילו. כף זכות ואם צריך דליים של זכות על עצמינו. למה עוד אנו נדרשים? לידיעה הברורה מעל לכל ספק שבעצם מהותנו ומעצם היותנו אנו מקור כח לילדינו. לתת אמון בילדים שהרצון לבחור בטוב ולעשות טוב הקיים בכל אדם, לא עוזב אותם לעולם. כשנחיה בתודעה הזאת גם הילדים שלנו ייקחו אחריות על חייהם, ילמדו ויתקנו את אשר דורש תיקון. יטעו וידעו לקחת אחריות גם על שגיאותיהם.
עוד משהו קטן, אם לא היינו מושלמים ולא טועים אף פעם, היינו מגדלים ילדים מושלמים כמונו ואז, לא היינו משאירים להם את הזכות לתקן… ומה ערך בחייהם אם לא לגדול ולצמוח מתוך האתגרים?
כמו כל בני האדם, אנחנו וגם ילדינו, בהורדת מגננות, בדיוק על דיוק שמוסיף והולך לאורך המסע הזה שקוראים לו חיים ובתוכו קיימת גם ההתמודדות עם ההורות, אנו מתקרבים אל עצמינו ובכך מתקרבים אל בורא העולם.
תודה! מתכוונת לקרוא שוב ולהתפלל לבסס בתוכי .שוב תודה!