דברו על לב ירושלים
שבוע שעבר, מסרתי הרצאה בבני ברק. הגעתי לשם תשושה עד כלות הכוחות. יום לפני, עוד עברה בי המחשבה לבטל, ולו רק כדי לתת למיתרי הקול המותשים שלי קצת מנוחה. די, שיסתדרו עם תוכנית אחרת. אבל אז עברה בי המחשבה, שמי יודע מי מגיעה לשמוע, ואילו מילים ייקחו הביתה. מי יודע איזו תובנה קריטית תיוולד שם פתאום. אז אספתי את עצמי, יום חמישי בבוקר, ונסעתי בני ברקה.
גם לדרך ישנה משמעות
ועדיין, צריך לדבר על מה עושים כשפשוט נגמר לנו הכח. בכל מסע, מגיעים הרגעים של אפיסת הכוחות. התחושה הזו שאולי הלכנו לאיבוד, והמחשבות של "אילו רק כל זה לא היה קורה"… יותר מאשר תשישות הגוף בתוך קושי הדרך, אוכלות אותנו הספקות, התשישות הנפשית, הקופנליקטים והקשיים הפנימיים, ואנחנו זקוקים לכלים כשאלו מתגברים ואוכלים בנו כל חלקה טובה. אנחנו בני אדם ויש לנו רגעים של משברים.
כשנושאים עיניים לשמיים, מצליחים לראות
אי אפשר לראות את האמת כשמסתכלים החוצה. האמת דורשת לשאת עיניים לשמיים, לאופק, לעומק ופנימה. ולא להאמין למראה עיניים של כאן ועכשיו. זה זמני, זה יעבור, זה חלק מאבק הדרכים של הגלות הארוכה הזאת.
ממדבר – מתנה
"אבל זו האמת!" היא אמרה בכאב אמיתי. כאב של בעלת תשובה שנתנה כל כך הרבה עבור הדרך שלה. שויתרה על כל כך הרבה עבור הערכים שלה, ועכשיו הבן שלה, מחפש את דרכו ומשווע לקבל קצת אמא שתלווה אותו, שתסכים לשמוע אותו מתקלף משכבות בלי להיבהל ולאפשר לו לעבור בירור עמוק יותר. "אני לא מסוגלת לקבל אותו ככה, כי זה אומר שאני מקבלת את הדרך שלו", היא אמרה לי בכאב. "יש רק אמת אחת, אני לא יכולה עם השיחות איתו, כל פעם אני מתעייפת מלהסביר לו מחדש היכן הטעות שלו. ומה החינוך שלנו".
על חוקים ועל תרופות לנפש
איך אמר לי אבא אחד מתוסכל בפגישת ייעוץ? "איך אני פשוט מסביר לבת שלי אודות היצר הרע? נראה לי שהיא פשוט לא הבינה עם מי יש לה עסק!". עניתי לו שנראה לי שהיא מכירה את היצר הרע יותר טוב ממנו, כך שהיכרות לא ממש תועיל. אולי צריך כאן משהו אחר. דיבור אחר. גישה אחרת. הבת שלו הרי גדלה אצלו בבית עם כל החינוך המדהים שהוא העניק לה.
בואו נעשה רגע סדר בדברים. נייצר בהירות, שתעזור לנו להתמקד בתפקיד שלנו ולשחרר את מה שלא שלנו.
אם נחלק את סוגי החינוך לנוער לשלוש קטגוריות עיקריות נראה שיש לנו: חינוך רגיל, קירוב וריפוי. ונסביר:
רגשות אשמה
אחד הדברים שאני פוגש הרבה אצל מטופלים או הורים לילדים מתמודדים – זה רגשות האשם.
רגשות האשם עולה כחלק ממנגנון הרס העצמי בעת התמודדות עם כאב, זהו מנגנון הגנה, אמנם הרסני אך מגיע כתוצאה מצורך במנגנון ההגנה לנפש, בזה שהילד מסביר לעצמו למה כואב לו, באופן מעוות האשמה יוצרת אשליה לשליטה בכאב.…
מ"ט שערים והשער הגדול מכולם
בשבוע שעבר, השתתפתי בפודקסט בנושא "גיל ההתבגרות", (שלחתי לכם את השיחה במייל ובקבוצות השבוע להורדה). המראיינת שאלה שאלות, שהמוטיב החוזר בכולם הוא הפחד והחרדה לגדל מתבגרים, בדור משוגע שכזה. תכלס, הכל נגיש להם, הכל קורץ ומנצנץ, הדור חלש יותר, הפיתוי גדול יותר והסיפורים שהאוזניים שומעות! "איך אפשר לשמור אותם קרוב לסינר"? היא שאלה אותי. אלו […]
דברים שרואים מכאן, לא רואים משם.
כשאנחנו פגועים, מה שאנחנו עושים באופן די טבעי הוא
שאנחנו נכנסים למאבקי כוחות והורדת ידיים:
מי כאן ההורה בבית ולמי מקשיבים. ואני אמרתי ואם לא תקשיבי אז…
להדק חגורה של דמי כיס, להחרים את הפון, לנסות להרחיק חברים,
אפס, כלום לא עוזר, רק מחריף את הבעיה,
ומשאיר אותנו טעונים, תשושים, כועסים ופגועים
ואת הנער/ה שלנו הרחק במקום בו אין תקשורת איתנו
ויש הרבה מאד מאבקים, הסתרות ושקרים.
מה מסתתר מאחורי המסיכות?
מה מסתתר מאחורי המסיכות? | ילדי הגאולה 11 מאת: נעמי סובול ______________ אחד הדברים שכולנו כבני אדם, הכי צריכים ומבקשים זוהי תחושת שליטה. שנוכל להחליט, לתכנן, לקבוע, להרגיש בטחון. זוהי אחת הסיבות שעכשיו, עם כל הבאלגן והכאוס שהמלחמה הכניסה לחיינו, אנשים רבים מרגישים דחף לצרוך חדשות כל הזמן, להתעדכן, לדעת "מה קורה". הידיעה, גם אם היא מכאיבה, נותנת לנו […]
להתמסר או להתרוקן? תלוי
להתמסר או להתרוקן? תלוי | ילדי הגאולה 10 מאת: נעמי סובול ______________ "אני נותנת ומתמסרת בלי סוף, ואני מרגישה שאני מרוקנת. כמה אפשר?" "הבנתי שצריך להתמסר, אז קמתי באמצע הלילה להכין לילדה שלי אוכל (למרות שהיא בכלל לא היתה רעבה)" "כל כך רציתי להתמסר, שמיד קניתי כרטיס טיסה לארה"ב כדי להפתיע את המתמודד שלנו, רציתי לרגש אותו […]