כשיש חורבן ישנה הזדמנות
כל כך הרבה מאיתנו יושבים ובוכים ודואגים על הנערים המתמודדים שנמצאים אי שם בעומק השפל. ואכן צריכים לדאוג, ולבכות לה' ולהתפלל שימצאו את דרכם חזרה. אולם תדעו לכם שכל זמן שהנערים נמצאים שם בחושך, אז כל דבר קטן, כל השתדלות קטנה להימנע מאיזו עבירה – אפילו אם רק לקצת זמן – או בעשיית איזו מצוה, הוא אור גדול ועצום.
לא תמיד ישנו הגיון מאחורי המרד
לפעמים ההורים אפילו מנסים לספק תשובות הגיוניות וחכמות ולמרבה הפלא הנער תמיד מוכן אם איזה הגיג שמצא אי שם בגוגל. ההורים מתבלבלים ורוצים לדעת איך לענות לילד. לפעמים אפילו רוצים לתאם פגישה איתי שאני יענה לילד ויוכיח לו את כל שלוש עשרה עיקרי האמונה, בתקוה שאז הנער מיד יחזור לישיבה כאילו לא היה כלום. לפני שאגלה לכם מה אני כן אומר להורים, נחזור לשאלה ששאלנו על המרגלים.
כמה הוא באמת שווה?
כל אחד מאיתנו חייב להרגיש מצד אחד חלק מחברה, חלק ממשפחה, חלק בזוגיות, חלק מכלל המרכיבים של העולם, ולכן כולנו זקוקים לאהבה, שיקבלו אותנו ללא תנאים, רק להעריך אותנו איך שאנחנו עבור מה ומי שאנחנו, כחלק ושייכות עם הכלל, והוא להכיר את ה"ערך" שלנו, וזה נקרא אהבה אמיתית.
הצורך בכבוד ובאהבה – זוגיות
אדם עם סיפור חיים של כבוד ואהבה, יקבל את הביקורת בנינוחות ואולי אפילו כבונה. מי שהסיפור שלו הוא חוסר בכבוד ואהבה, יראה את הביקורת כעוד ניסיון של ביטול זהותו, של רצח האני. המוח נכנס מיד למצב הישרדותי ומגיב באחד מדרכי ההתמודדות עם טראומה.
אדם שנאלץ להיענות לבקשת השני ממקום של אשמה או בושה, כי נתנו לו להרגיש שרק בזה הוא שווה, ירגיש מנוצל. אף אחד לא רוצה לעשות משהו רק כדי לקבל זכות קיום!
הסיפור וההגנות – זוגיות
כל אחד חי עם סיפור, שהוא מספר לעצמו. הסיפור של האדם הוא המנגנון וההסתכלות בה הוא רואה ומפרש את עצמו ואת העולם.
ילד שגדל עם מנה גדושה של כבוד ואהבה יהיה לו סיפור מוצלח של אהבה וכבוד. בחוויה כזו הוא יחיה את חייו, כך הוא ירגיש כלפי עצמו, וכן כלפי העולם. הוא תמיד ידע וירגיש: "אני שווה", "אני אהוב". גם אם חלילה מישהו יפגע בו הוא לא יפרש את זה, "כנראה אני לא שווה" או "אני לא שווה מספיק". הוא פחות יקח את המקרה ללב. יהיה לו יותר קל לדון את השני לכף זכות, ולהכיל את המקרה.
השכל, הרגש והרצון
כבני אנוש, יש לנו שתי מערכות שפועלות במקביל וחשוב להבחין איזה מהמערכות דומיננטית בכל רגע נתון. יש את שפת השכל ושפת הרגש. עם השכל אפשר לדבר רק בשפת השכל שהיא: לוגיקה, צדק, כדאיות וכדומה. אולם עם הרגש צריך לדבר בשפת הרגש שהיא: אהבה, דחיה, שנאה, כבוד, כשלון וכדומה. הרגש לא מבין את שפת השכל והשכל לא מבין שפת הרגש.