גם לדרך ישנה משמעות // פרשת דברים

הוא יחזור יום אחד בתשובה"? שאלה אותי אמא מודאגת . "כבר כל כך הרבה זמן שאנחנו בקשר מצויין ולא זז שום דבר, יש סיכוי שיום אחד הוא ישמור שבת"? שאלה אמא אחרת. כולנו רוצים להגיע. מרוב שאנחנו רוצים להגיע, לפעמים אנחנו שוכחים לשאול את עצמינו לאן ולמה. האם אנחנו רוצים שהם יחזרו בתשובה כדי שאנחנו נוכל להניח את החבילות ואת שק הדמעות ולנוח סוף סוף? לרוות קצת נחת? האם אנחנו רוצים לראות אותם "מגיעים אל היעד" כדי להניח לחרדה ולנשום קצת אויר? לגיטימי. כולנו רוצים לראות את הילדים שלנו בוחרים בחיים מלאי משמעות יהודית. אבל לפעמים מרוב רצון להגיע ליעד, מפספסים את המשמעות שבדרך.

ספר דברים, סוקר את הדרך. מסכם תחנות בהם כבר היינו, ולמדנו וגדלנו דרכם. מנכיח אותם. כולנו רוצים "תוצאות" אבל האמת היא, שהתהליך הכי מדהים והכי עוצמתי, קורה דווקא בדרך. בהדרגה. בתוכינו. לאו דווקא במציאות שם בחוץ.

מישהי שיתפה אותי השבוע שנגמר לה הכח לצפות "את באמת מאמינה שאנחנו בתהליך של גאולה"? היא שאלה אותי "כי כבר נגמר לי הכח ומתחיל לטפס בי ייאוש. שוב ושוב לצפות, ושום דבר לא קורה" – מוכר. כשרוצים לדחוף לסוף הסיפור, זה באמת מחליש ומייאש. אי אפשר לזרז קצב- מסע הוא מסע, והוא עטוף בכל כך הרבה שיעורים שמגדלים ומכינים אותנו, לכניסה לארץ ישראל המובטחת, שלזרז אותו יהיה כמו ללדת תינוק לפני שהוא בשל. אי אפשר לצאת ממצרים ובום, להיכנס לארץ. למרות שהכי היינו רוצים. די, למי יש כח  למסעות ולדרכים?? תנו כבר להגיע! היינו צריכים לעבור 42 תחנות ומסעות שלימדו אותנו כמה ה' אוהב אותנו ומשגיח ושומר. ללמד את הנפש המשועבדת שלנו מהם חירות, אמונה, בטחון ונשימה עמוקה. עלינו לעבור כברת דרך שיוצקת בנו כלים של חיבור וענווה.

כל פעם שבנ"י דחפו ורצו להקדים "לעלות בהר" ולקצר תהליכים, זה לקח אותם כמה צעדים אחורה. כי אי אפשר ולא נכון לזרז תהליכים פנימיים ואמיתיים, אנחנו לא דשא סיננטי שגדל תוך עשרה ימים ונובל אחרי שבוע. אנחנו עם הנצח והמסע מגדל בנו חתיכות נצח של אמון ואמונה, של בטחון, משמעות ותפקיד.

ועדיין, צריך לדבר על מה עושים כשפשוט נגמר לנו הכח. בכל מסע, מגיעים הרגעים של אפיסת הכוחות. התחושה הזו שאולי הלכנו לאיבוד, והמחשבות של "אילו רק כל זה לא היה קורה"… יותר מאשר תשישות הגוף בתוך קושי הדרך, אוכלות אותנו הספקות, התשישות הנפשית, הקופנליקטים והקשיים הפנימיים, ואנחנו זקוקים לכלים כשאלו מתגברים ואוכלים בנו כל חלקה טובה. אנחנו בני אדם ויש לנו רגעים של משברים.

בזמנים כאלו, בהם המסע נראה חשוך וללא מוצא, בזמנים בהם שכחנו לאן אנחנו הולכים וכמעט ואיבדנו את התקוה, מגיע ספר דברים ונותן את הכח לרגעים הקשים:

תראו מאיפוא באנו. כמה תחנות עברנו. בכמה רחמים נעטפנו. כמה, למרות החושך הסמיך, אנחנו וילדינו מושגחים. "ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ה' אלוקיך כאשר ישא איש את בנו בכל הדרך אשר הלכתם", זוכרים את משל הצעדים על החוף, נכון? כמה פעמים הרגשנו שנשכחנו. כמה פעמים במסע הרגשנו כל כך לבד. חשופים, פגיעים, מרוסקים.

תסתכלו רגע או שניים אחורה. תסרקו את המסע הפרטי שלכם. יש משהו מיוחד ביכולת לסקור אחורה, רטרואקטיבית: רואים דברים שלא ראינו "בזמן אמת". מצליחים לזהות את עמוד האש, ועמוד הענן. את השליחים הטובים שהקב"ה שלח מכאן ומשם.

זוכים לראות השגחות פרטיות שכמעט ופספסנו שליוו את דרכינו ואת דרכם.
זוכים לזהות נצנוצי אמונה, נבטי הכנעה, כוחות של מנהיגות שזורה בענווה. מתנות שרק ה' נותן למיטיבי לכת במסע.

זוכים לראות כברת דרך שעברנו ואיך גדלנו בזכותם.
זוכים ללמוד מטעויות ולומר עליהם תודה, כי הם דחפו אותנו לתחנה הבאה. לאו דווקא בשביל "להגיע ליעד" אלא כדי לצמוח הלאה דרכם. "אני לא אותו הורה שהייתי לפני", אומרים לי הורים.

אף אחד לא בוחר ניסיונות, בטח לא כאלו. הם נבחרו עבורינו כי סומכים עלינו, שנעבור את המדבר הנורא הזה. ואין הרבה הורים שיכולים לצאת למסע כזה של נחשים ועקרבים במדבר ולצלוח אותו ולגדול דרכו, ולשאת לכל אורכו את הילדים עד לארץ המובטחת.

"לכתך את המדבר הגדול הזה זה ארבעים שנה ה' אלוקיך עימך לא חסרת דבר" (דברים ב' ח') אם הרגשנו חסרון, זהו רק קושי שמגיע מעייפות המסע. מה שעוזר זה לעצור בתחנות, להביט לאחור. על מי שהיינו פעם ואיך צמחנו להיות מי שאנחנו היום.

להביט על הדרך, לייקר את השיעור, לזכור שלמרות כל הקשיים, אנחנו חבוקים ומושגחים עד מאד. להסתכל לנוער שלנו בעיניים, לראות בהם את הילדים שיקבלו את פני הגאולה. לקבל כח מעצם הידיעה שלא עלינו המלאכה לגמור, אין יעדים של הספקים ותוצאות. אחרי 40 שנה של מסעות במדבר, אנו לומדים מה זה להניח באמת, להפסיק לדחוף, המבחן הוא הדרך והשיעור שלה, חשוב ויקר הוא עד מאד.