אדם שהוא לגמרי בריא בנפשו, שיש לו ביטחון עצמי תקין וערך עצמי גבוה, תמיד ישמח לעזור ולוותר לשני. כאשר הוא בא לקראת השני הוא לא ירגיש חולשה, אלא גבורה וחוזק. אדם בריא, גם לא ייקח אישית אם מישהו פוגע בו. הוא ידון את הפוגע לכף זכות, ויזרום הלאה. באופן טבעי כל אחד רוצה לרצות את בן זוגו. בנוסף, למדנו ששכיח מדי שמהערכת הרגשית מופעלת ופועלת, ולפעמים נגד השכל מה שיכול לגרום לאנדרלמוסיה בתגובות ובתקשורת שלנו.
לכל אחד מאיתנו יש צרכים והם בעיקר כבוד ואהבה. הרגשות שהכי מפחידים אותנו הם דחיה (חוסר באהבה) וכשלון (חוסר בכבוד) שקובעים שהאדם לא שווה. אלו תגובות זהות לטראומה. ואז מרגישים תסכול, כעס ועצבנות. תגובות אלו מובילות לתחושה של הישרדות. זהו מצב בו ההגנות שולטות ולא השכל. אדם שלא קיבל מספיק אהבה וכבוד יחיה עם סיפור פנימי שהוא המשקפיים שדרכם הוא רואה את עצמו ואת סביבתו ותמיד יהיה רגיש לכל רמז של דחיה או כשלון והחוויה הזאת תגרור תגובות לא רצויות. אדם שלא מרגיש אהוב ומכובד, גם אם יסכים לוותר, לסלוח ולהכיל, ירגיש קרבן. לאחר זמן הוא יתפוצץ ויגיד כמה מנצלים ולא מעריכים אותו ואת מעשיו.
הדרך להתרפא היא ע"י בניית ערך עצמי. עד שזה קורה, יש להיזהר לא להוות טריגר לבן הזוג. אבל איך? אתן דוגמא: "כל פעם שאני מבקש משהו היא נכנסת לטירוף של הסברים. שתמיד אני מותח ביקורת, ואף פעם לא מבין אותה וכו'". שיחה טעונה כזו יכולה להמשיך שעה ארוכה, ולגרום לפיצוץ וריחוק שלוקח זמן רב להתאושש ממנה. לא חבל?!
נמשיך – ביקורת ושיפוטיות. אחד מהדברים שמהווים טריגר לסיפור הפנימי של בן\בת הזוג היא ביקורת. המהר"ל (נתיב גמילת חסדים פרק א) מוכיח מדברי חז"ל שלמרות שאנחנו צריכים ללכת בדרכיו של הקב"ה, אבל אין זה אלא כלפי מידת ההתחסדות, ולא לגבי מידת המשפט. אין לנו יכולת, חיוב, או מצווה לשפוט את השני, למעט בבית הדין, שקיבלו את המנדט לשפוט מאת האלקים.
אדם עם סיפור חיים של כבוד ואהבה, יקבל את הביקורת בנינוחות ואולי אפילו כבונה. מי שהסיפור שלו הוא חוסר בכבוד ואהבה, יראה את הביקורת כעוד ניסיון של ביטול זהותו, של רצח האני. המוח נכנס מיד למצב הישרדותי ומגיב באחד מדרכי ההתמודדות עם טראומה.
אדם שנאלץ להיענות לבקשת השני ממקום של אשמה או בושה, כי נתנו לו להרגיש שרק בזה הוא שווה, ירגיש מנוצל. אף אחד לא רוצה לעשות משהו רק כדי לקבל זכות קיום!
מהי ביקורת? אדם חווה שיפוטיות כניסיון להקטין בערכו. משהו קרה שנתן לנו הרגשה לא נעימה. אנחנו נותנים משמעות שלילית לאותו הדבר שגרם לנו להרגיש רע, ואז מיד שופטים את מי שעשה את הדבר כאילו שהוא עצם ה'רוע' שמסתתר מאחורי ההרגשה הרעה שלנו.
לפני שאנחנו שופטים מישהו, נחשוב על מקרה שהתבקשנו לעשות משהו ועצם הבקשה גרמה לנו להרגיש רע וממש לא היה בא לנו לענות בחיוב למרות שאנחנו רואים את עצמנו כבני אדם נדיבים בעלי לב טוב.
תנסו להיזכר במקרה שבקשה תמימה מבן הזוג הזמין אחריו שפכטל של התמרמרות עם המון זיכרונות הנפרסים על כמה עשורים. מה היה נוסח הבקשה? האם חוויתם זאת כסוג של מחיקת הזולת? בכמה אחוזים מהבקשה היו פרשנות ושיפוטיות על כמה אתם טובים או רעים, בסדר או לא בסדר?
אמחיש זאת בדוגמא רלוונטית לענייננו – בעל לאשתו: "מה את לא מבינה? את לא רואה שההשקפה הפשרנית שלך הורסת את הנער?" ואוו! השופט מדבר! שופט שהיא לא מבינה! שופט שהשקפתה נובעת מפשרנות! ומוסיף רגשי אשמה!
והוא מתפלא שהיא לא עונה: "חיים שלי, אני כל כך מודה לך שהארת את עיני, באמת בגללי הנער לא מתקדם מהיום והלאה אני יאמץ את הדרך הפחות פשרנית שלך, ואני בטוחה שהכל יבוא אל מקומו בשלום!".
אשה לבעלה: "יעקב רואה שאתה עצלן ולא קם לתפלה, מה אתה מצפה ממנו? איך הוא ייקח את הרוחניות ברצינות אם הוא רואה שלא אכפת לך?".
עכשיו השופטת בעבודה! שפטה אותו שהוא עצלן! שפטה אותו שלא אכפת לו!
והיא מתפלאה שהוא לא עונה: " עכשיו אני מבין למה הילד לא מתפלל. כתוב "אל תטוש תורת אמך". כל הרמה הרוחנית בבית נקבעת על ידי האשה, מהיום אני עושה רק מה שאת אומרת!"
ודאי! כולנו רוצים לרצות את בני הזוג, אבל כשאנחנו מרגישים ששופטים אותנו ושהערך שלנו הושפל, לרוב, אנחנו כבר לא מסוגלים להגיב בצורה בריאה.
נשתדל להישמר מביקורת ושיפוטיות.
איך בכל זאת לתקשר? על כך ועוד, במאמר הבא בעזרת הש
