בשבוע שעבר דיברתי עם אשת מקצוע שקראה את
הספר שלי, קינצוגי. "איך יכולת לכתוב כל כך פתוח"?
היא שאלה אותי. "לא הרבה אנשים מוכנים להודות ברגשות הקשים שלהם,
בקונפליקטים ובחוסר האונים של עצמם" היא אמרה תוהה.
"כאילו, מי עושה דבר כזה"?? היא שאלה חצי ברצינות חצי בצחוק.
השאלה שלה הלכה איתי בראש כמה ימים
כי באותו שבוע פגשתי במקביל הרבה מאד מקומות בהן האמת,
איך לומר בעדינות? היתה נעדרת.
"אם אנשים היו יודעים איזו הקלה עצומה זו
פשוט לומר את האמת, רובם היו עושים את זה",
עניתי לה. ואז חשבתי שוב. מה עם כל ההגנות שיש לנו
על התדמית, על המקובל בחברה, על ה"מה יגידו"?
זה לא פשוט להניח את כל זה בצד ולהתמסר לאמת הפשוטה.
זו שלא גורפת מחיאות כפיים ולא אהדת קהל.
זו שיש כאלו שסולדים ממנה כי היא בדרך כלל מאירה מקומות
פחות פוטוגניים ופחות חזקים ומושלמים,
ומזמינה כנות, עבודה עצמית לא פשוטה, חיפוש ודיוק.
לא תמיד נעים לפגוש אותה, את האמת,
כי היא מחייבת ובכלל לא עטופה בצמר גפן צמרירי
ואיננה מונחת בקופסת כסף מהודרת.
לא, היא מונחת נמוך על הארץ וצריך להתכופף
על מנת לשמוע אותה.
באחת ההרצאות בנושא חינוך בהן השתתפתי, המנחה דיברה איתי
על אתרוגים. כן, עכשיו, באמצע חודש שבט.
דיברנו על סוגיית החינוך בימינו, והיא הניחה הנחת יסוד
ואמרה לי ש"נכון שצריך לדבר על נוער מתמודד, אבל כולנו בתכלס,
מעדיפים ילדים אתרוגים. כולנו מתפללים לקבל אתרוגים",
והמשיכה הלאה לנסות ולארוז את הכל "יפה יפה".
סליחה, עצרתי אותה. הילדה שלי היא בכלל לא בדיעבד,
וההתמודדות עם כל מה שהיא זמינה לנו בדרך,
איננה ברת החלפה בעד שום הון שבעולם.
היא לימדה אותנו יותר מכולם יחד, כמה דברים
שכיום, במבט לאחור, שום אתרוג לא היה מצליח ללמד אותי.
בואו נדבר רגע על כל האמת שמאחורי האתרוגים.
כי אפשר לומר, שמי שלימד אותי
יותר מכל האתרוגים כולם גם יחד, לחשוב אמת, לדבר אמת
ולחפש אמת, אלו הם דווקא ילדי ה"ערבה" ולא ילדי האתרוגים…
גם האתרוג המהודר ביותר שנקנה עבור הרב הגדול ביותר,
איננו כשר לברכה, אם יתר ארבעת המינים חסרים.
לכל אחד ישנו תפקיד. ולא, אף אחד לא מחפש דבר ראשון
לקנות ערבות, אבל גם אי אפשר בלעדיהן.
הן אלו שעושות את כל המכלול לאחד שלם, ראוי לברכה.
לא הייתי מוותרת על השיעורים שלימדה אותי דווקא הערבה,
ילדי הערב והלילה, בו שום דבר איננו נהיר,
ואין שם טיפת תהילה או זוהר.
אין שם יוהרה של "הנה, החינוך שלי הצליח"
יש רק שפתיים שדובבות תפילה של ערבה חבוטה
שיודעת בדיוק איך זה מרגיש, לפגוש את הקרשים,
לפגוש את הרצפה.
יש הרבה מאד מה לכתוב ולהדריך על איך
להתמודד ולחנך את המתמודדים.
אבל יש גם צד שני למטבע והוא כל מה שקורה בעומק,
לא פחות, לנו, ההורים שלהם.
מה קורה לנו כחברה, ואיזה שיעור עצום
אנחנו לומדים לא בגללם, אלא בזכותם
של ילדי הגאולה המאתגרים הללו.
הם מדייקים אותנו, אפשר לומר מכריחים אותנו
ללמוד להשיל את כל העטיפות ולהישאר עם
הליבה, עם עצם העניין, ללא שום כחל ושרק,
להודות, לדבר ולהתנהג – אמת.
הדרך היחידה שהייתה לי להצליח ולהגיע
לפיוס והתחלה של קשר עם ביתי שהיתה
בשלב מסויים בנתק טוטאלי מאתנו במשך מעל חצי שנה,
היתה היכולת להודות שהיו מקומות בהן גם אני, כהורה, טעיתי.
היתה היכולת לאפשר לה לומר לי את מה שהיא סחבה
ואת מה שהיא רצתה להשמיע לי בלי להיבהל או לברוח.
בלי להתגונן או להדוף ולהסתכל לה בעיניים
ולומר, כן, גם לי היו את החלקים שלי בסיפור.
האמת הזו מביישת בהתחלה. מבזה.
כל כך קשה לבליעה. אבל היא מזמינה לחשבון נפש
שמנקה ומוריד אלפי טונות של סלעים מהלב,
ומאפשרת שיח חדש אמיתי. מדוייק. כזה שמאפשר תיקון
של שני הצדדים.
כשאנחנו כמבוגרים בתמונה, מסוגלים להודות באמת
על מה שיכולנו, ומה שהיה מעבר לכוחות שלנו,
מה שידענו ומה שטעינו, מה שקיבלנו ומה שהדפנו,
גם אם זה רק ביננו לבין עצמנו, בשקט ,
אז נפתח לו מרחב שמאפשר לנו לקבל את הטעויות של עצמינו
ובכך לקבל גם טעויות וכישלונות של הילדים שלנו.
זה מאפשר לנו לחיות בעולם שמחפש ומבקש תיקון,
לא שלמות מתועשת או מהונדסת שמתפרקת ונרקבת מבפנים.
אמת מארץ תצמח (תהילים פ"ה)-
מהמקומות הנמוכים בהם אנחנו פוגשים את עצמנו
קטנים, חלשים, חסרי אונים. שם, ודווקא שם היא צומחת.
כמו שהערבה נחבטת בקרקע ופותחת שערי שמיים
כך האמת, כשהיא פוגשת את הקרקע, את התחתית,
היא מסוגלת לפתוח לנו שערים של הבנה, של ענוה ושל רכות
שלא היינו מגיעים אליהם בשום דרך אחרת.
אז כן, מאד משמח לקבל ילדי אתרוג. זה מפואר.
זה נתפס כמבוקש ומהודר.
אך דווקא ילדי הגאולה שלנו,
הם המורה והם השיעור,
לשפה חדשה של אמת נקיה
שיוצרת תיקון, אהבה וחיבור.
