למה הם לא מקשיבים? מה השתבש אצלם?

תדמיינו לעצמכם שאתם יושבים בבית
ופתאום, הפסקת חשמל. אתם ניגשים לארון
החשמל, מוודאים שכל המפסקים למעלה,
ומבינים שאין מה לעשות, החשמל המרכזי נפל
ולא נשאר אלא להתקשר לחברת החשמל,
ולהמתין שהתקלה תטופל. ייקח כמה זמן שייקח.

לא יעזרו כאן הסברים כמה לא נעים החושך,
או כמה בלתי אפשרי לבשל/ לכבס/ לעבוד
כשאין חשמל. ישנה תקלה מרכזית.

את הציור הזה, עלינו לקחת איתנו לדרך
כשאנו מתמודדים עם נוער בסיכון. הוא יעזור לנו.

הורים רבים תוהים
למה הם לא מבינים??? הרי דיברנו ברור!
אמרנו שצריך לחזור הביתה עד חצות,
כי אחר כך זה פשוט מסוכן להסתובב ברחוב!
הסברנו שזה לא מכבד לצאת באמצע סעודת השבת
עם חברים. הסברנו שאצלינו בבית, לא מכבד
להסתובב עם פיזמה והסברנו שלצפות במחשב
מעל 6 שעות זה פשוט נזק. מה לא ברור!

זה אכן מתסכל עד כלות, להיות הורה
שמנסה להגן, לחנך, להתוות דרך, או לפחות
למנוע מהנער/ה טעויות כואבות, ולגלות
שאין עם מי לדבר.

הדובדבן שבקצפת הוא המשוב שאנחנו
מקבלים מהם כתגובה. ההתרסה, החוצפה
ומשפטי המחץ ש"אני יודע לשמור על עצמי",
"נעשה מה שאנחנו רוצים", והכי פופלארי
"אל תגידו לי מה לעשות!".

אם נקשיב היטב, פעמים רבות נוכל לזהות
גם משפטים כמו: אתם לא באמת מבינים אותי/
אף אחד לא מבין אותי/ בלי הסיגריות/ מסך/ גארס,
אין לי בשביל מה לחיות!

ואנחנו עומדים המומים ואומרים, מה!?
אנחנו התמודדנו עם קשיים בחיים ולא הגבנו ככה!
שייקחו אחריות! שיכבדו גבולות!

אמא אחת מודאגת אמרה לי לא מזמן
שאם הבן שלה ימשיך עם חוסר התפקוד המזעזע שלו,
היא לא רואה ברירה, אלא לאשפז אותו!

ולמה את רוצה לאשפז אותו? שאלתי אותה.
הוא מסוכן לעצמו/ בסכנת חיים?
מתברר, שהאמא פשוט לא יכולה לסבול (ובצדק)
את חוסר התפקוד שלו, את התלות שלו בחומר,
ואת חוסר העניין שלו בחיים מסביב. די כבר!

התסכול של הורים הוא הכי נורמאלי בעולם
וקשה מאד להכלה. לראות את הילד שגידלנו
הופך למתגבר שמקום לגדול כל יום עוד קצת
ולהפוך למבוגר שלוקח אחריות ויוצא לחיים,
סובל מחוסר תפקוד ומהרס עצמי,
זו אחת החוויות הקשות.

כשאנחנו מנסים להסביר להם, שוב ושוב,
למה הם טועים ולמה כדאי להם להקשיב לנו,
והמרחק והפער רק גדל, ואנחנו מוצאים את עצמינו
מותשים, מיואשים, כואבים ובעיקר- דואגים.

מה קרה לנער/ה שלנו?

אני רוצה להכיר לכם מושג חשוב,
שאם נבין אותו לעומק, סלע גדול
ירד לנו מהכתפיים, ונוכל באמת
להתחיל ללמוד ולצאת לדרך
אמיתית של ריפוי בע"ה.

הכירו את הקורטקס.
הוא יעזור לנו להבין מה השתבש.
הקורטקס הינו קליפת המוח הקדם-מצחית
(בלועזית: הקורטקס הפּרֶה-פרונטלי – PFC).
מדובר באזור בקליפת המוח הממוקם
בחלק הקדמי של האונה המצחית
(ואחראי גם על שחרור הדופמין במוח, רמז רמז).

קליפת המוח הקדם-מצחית היא החלק
האחרון במוח להתפתח, והיא מסיימת
את תהליך ההתפתחות שלה בסביבות גיל 25.
היא אחראית על תפקודים ניהוליים
כמו תכנון, ארגון, ניהול וקבלת החלטות לטווח ארוך,
שיקולי רווח והפסד, אחראית על זיכרון קצר,
מניעת אימפולסיביות ובין היתר גם על ויסות רגשי.

אופס, עצרו. איזה תפקודים ואיזה ניהוליים!
זה הרי בדיוק מה שלא עובד!
מה קרה שהקליפה הזו לא התפתחה
אצל המתמודד שלנו וכל מה שאנו חווים זה
ש"אין אף אחד בבית"??? כל מה שמנהל אותם
זה כאן ועכשיו, כמה שיותר ריגושים,
בלי חשבון וכאילו אין מחר!

זוכרים שדיברנו על הפסקת חשמל?
הנה הוא במילים יותר מקצועיות:
שיבוש ועצירה בתהליך התפתחות הקורטקס שלהם.
זה כמו לנהל שיחה ולדרוש תפקוד
כשאנחנו באור, ממישהו שתקוע בהפסקת חשמל.
פשוט אין לו את הכלים ולא את האמצעים להתנהל.

אנחנו מתנהלים באור (עם בגרות והבנה),
והם מתנהלים בהפסקת חשמל נוירולוגית אמיתית.

השאלטר שלהם, מכובה. פוס.
למה זה קורה ואיך ייתכן שישנם מתבגרים
שאכן מתבגרים ומבשילים ויש את המתמודדים
שתקועים עם חוסר ההתפתחות הזה?
מתי זה אמור להסתדר וכמה זמן זה ייקח?

מחקרים מוכיחים, שישנם כמה דברים שיכולים
לעצור ולשבש את התפתחות הקורטקס באופן תקין,
ועד שהסיבות האלו לא יבריאו, הקורטקס יישאר
בלתי מפותח. אחת מהסיבות האלו הינה הפרעת קשב,
אבל סיבה משמעותית יותר הינה טראומה.
(קל וחומר אם יש לנו קוקטייל של שניהם יחד…).

אם ננסה לסכם בקצרה ממש את ההגדרה
של טראומה, ההגדרה של טראומה הינה
נזק נפשי שנגרם לאדם כתוצאה מאירוע קשה
או רצף של אירועים בהם האדם חווה זעזוע
בשילוב של תחושת חוסר אונים.

השילוב של שני הדברים האלו, (המקרה + התגובה)
יוצרים שריטה עמוקה בנפש, ושמה: טראומה.
השריטה הזו משבשת את כל הלך המחשבה והרגשות,
מפריעה ומונעת את ההתפתחות הנוירולוגית.
ואז אנחנו פוגשים נער/ה בגיל שכבר היינו מצפים
שיתגברו "על זה", או ש"ילכו לטיפול" ולא רק שהם לא רוצים,
הם עוד מרגישים שכולם נגדם ואף אחד לא מבין אותם
וכל מה שהם עסוקים בו הוא בריחה מהמציאות
וניסיונות להרגיע את הכאב של עצמם.

הסברים שכליים של הנזק שהם עושים לעצמם,
גבולות נוקשים שנועדו "לטובתם"
והסברים כמה הם פוגעים גם בנו,
לא רק שלא מועילים, אלא אף מרחיקים אותם
ומעמיקים את הסבל שלהם בו הם מרגישים
בעיקר בודדים וחסרי אונים.

טראומה אינה בהכרח תאונת דרכים
או פטירה של אדם קרוב חלילה.
היא יכולה לקרות כתוצאה מחרם חברתי,
קושי לימודי מתמשך, מעברי דירות תכופים
ותחושת זרות, קושי זוגי מתמשך בין ההורים, מאבקי שליטה
במשפחה, ניכור הורי, גירושין, פגיעות, חשיפה
לידע לא תואם גיל וכן הלאה וכן הלאה.

העניין הוא לא בהכרח מה קרה,
אלא בעיקר, האם היה לנו עם מי לדבר על זה.
האם היה שם מישהו איתנו שיעזור לנו.
האם היה לנו איך להתמודד עם זה נכון.

אם הנער/ה חווה משבר בו היתה
כרוכה גם תחושת המצוקה של חוסר האונים
(אף אחד לא עזר לי, זה לא ייגמר אף פעם,
אני לבד כאן, זה מאיים עלי ואף אחד לא יודע)
נוצרת הטראומה שדואגת לכבות את השאלטר.

קוראים לזה בעברית פשוטה: הישרדות.

עכשיו. נסו לדבר בהיגיון, לאדם שרודף אחריו נמר טורף,
או שלפני דקה כמעט נדרס על ידי משאית,
או בזמן אזעקת אמת, כשיורים עליו טילים.

בלתי אפשרי. כל המשאבים ממוקדים במנוסה
ובהישרדות. עדיף שיהיה גם עם כמה שפחות כאב,
וניקח מה שניקח ונעשה מה שנעשה, על מנת להרגיע אותו,
כי הוא באמת בלתי נסבל.

אוקיי, אז מה עושים???
שואלים אותי הורים שמבינים שיש כאן מצוקה אמיתית
ולא רק מרד או בעיית תקשורת. מה הלאה,
איך מתמודדים עם זה???

הדבר הראשון, והחשוב ביותר הינו
פשוט להבין. כשאנחנו לוקחים את הזמן
להתבונן ולבדוק מה באמת עבר על המתבגר שלנו
ומשקיעים תשומת לב כדי לראות האם הוא מתמודד
עם תסמיני טראומה (לא תמיד נדע מה עבר עליו,
כן נוכל לזהות האם ההתנהגות הנוכחית מעידה
על התנהגות פוסט טראומתית).

ככל שאנחנו מבינים יותר את המחלה
שמנהלת את הסימפטומים,
אנחנו מתחילים להבין, שמשהו בגישה שלנו
צריך להשתנות. השפה והתקשורת שלנו,
צריכים כלים אחרים. הדרך להגיע אליהם
היא שונה ממה שחשבנו, ואולי אפילו,
לא מוכרת לנו ומבקשת למידה מחדש.

הדבר החשוב ביותר בתור שלב ראשון,
הוא קודם כל להבין על מה אנחנו מסתכלים.
עם מה אנחנו מתמודדים.

כי הבנת המחלה, הינה חצי פתרון.

וכשמבינים את המצוקה,
גם השאלטר שלנו נדלק פתאום
ואנחנו מקבלים אור ובהירות של הבנה
שמאפשרים תחילתו של ריפוי,
תחילתו של מסע.