חנות

היו שותפים ←

מחבר: נעמי סובול

שאלת המיליון דולר / על קעקועים והתרסות

"הבן שלי שואל אותי מה דעתי על הקעקועים שהוא עושה", שיתפה אותי אמא אחת מתוסכלת. "מה אני אמורה להגיב"?? "הבת שלי קנתה בגד לא צנוע ושאלה אותי אם הוא יפה לה", שיתפה אמא אחרת, "הייתי אמורה להחמיא לה"? השאלות הן קשות וכואבות, כי הן מעמידות אותנו בקונפליקט עמוק: בין האהבה והמחויבות שלנו כלפי בורא עולם לבין הבקשה של הילדים המחפשים שלנו, לקרבה ולאישור שלנו. "אני כל הזמן בקונפליקטים", אמרה אמא נוספת בקול רם, את מה שכולנו מרגישים וחווים על בסיס קבוע בשקט.

הנאיביות הורגת אותנו // על צאט וטכנולוגיה

יש דברים שהורים חייבים לדעת אודות הטכנולוגיה בה הילדים שלהם משתמשים, והפעם, הפוסט הוא על בני הנוער הרגילים שלנו,
זה קורה כמעט בכל בית, בכל סמינר, וגם.. בעולם הישיבות ….

למה היא לא מכבדת???

מטען רגשי הוא כמו פצצה מתקתקת, זה רק עניין של זמן עד שהיא מתפוצצת, וכשזה קורה, היא מפוצצת את כל הסביבה, לא רק את עצמה. אסון. אז בואו נבין רגע ביחד, למה חילונים שמתארחים "יודעים לכבד" ולמה המתמודדים- "לא".

מצוקת הסודות ונשירה סמויה

אוהבים לומר שהדור והמשמעת חלשים ומופנקים
ולכן מנסים לחזק את "אכיפת התקנון" בעוד שלא רק שזה לא עוזר, זה רק משכלל את מערך ההגנות, השקרים וההסתרות, מלבה את תחושת חוסר האמון בין התלמידות והצוות, ומגדיל את הפער בין מה שהדור הזה באמת צריך לבין מה שאנחנו, המבוגרים מכירים או מבינים.

תנו לי את ליבכם

"יום אחד, קמתי בבוקר, הכנתי כוס קפה, הכנתי סנדוויץ ויצאתי לעבודה. אמא שלי בדיוק יצאה גם היא מהבית, בדרך לבית הכנסת. היא איחלה לי בוקר טוב, והלכנו יחד כברת דרך. היא שאלה מה שלומי ומה התוכניות שלי להיום, וכשהגענו לבית הכנסת, היא איחלה לי יום טוב ונפרדו דרכינו. אני המשכתי לעבודה. ופתאום אני נזכרת, שהיום יום כיפור!",

למה הן מחפשות קשרים עם בחורים?

לא מעט הורים פונים אלי עם השאלה הבאה:
"גילינו שהבת שלנו בקשר עם בחור, מה עלינו לעשות"?? "התקשרו לספר לי שהבת שלנו מסתובבת בתחנה המרכזית ומחפשת קשרים לא ראויים, איך עלינו להגיב"??? ועוד לא התחלנו לדבר על סיכון, אלא עוד בטרום סיכון. כשעוד לא נעשה שום דבר ממשי, אבל יש מי שמכין את השטח, והמרחק בין "רק הסתובבתי" לבין קשר שמתסבך, קצר להחריד.

כי תצא למלחמה איתך אני

מלחמה פנימית של אדם עם עצמו, זה כמו לסבול ממחלה ממארת, זה אוכל כל חלקה טובה, שואב אנרגיה בטירוף, משאיר עיניים חלולות וכאב שלא מאפשר להפעיל שיקול דעת. מה שנותר זו רק בריחה.
זו יכולה להיות בריחה למסכים, לחומרים או אלכוהול, בריחה של זהות או מקום. העיקר לא להיות כאן. גלות הנפש כפשוטו.

מלחמה של דור אחרון

כיודע, החלק הכי קשה והכי מסוכן במלחמה הינו לחלץ את השבויים. הרבה יותר "קל" ו"ברור" להילחם עם האויב. להתקיף. לכבוש. לעבוד עם יעדים ברורים. כשבאים לחלץ שבויים משטח האויב, מדובר במשימה כפולה וסותרת:
צריך להשמיד את האויב, בלי להשמיד את השבוי יחד איתו. צריך להיכנס לתוך שטח האויב, הכי עמוק פנימה, ולפעמים גם לרדת למנהרות חשוכות ומסוכנות כדי למצוא אותם ולהשיב אותם הביתה.

אהבה ללא גבול???

מתי נכון להכיל ומתי נכון להעמיד גבול? האם תמיד נכון לשחרר, ואם כן, עד היכן?
האם נכון לתת להם "לנהל" אותנו? איך נזהה שאנו פועלים ממקום נכון ולא מתוך חרדה? האם ניתן להבחין בין מצוקה של נוער לבין מניפולציה?