מחבר: נעמי סובול

יש לך מקום

זהו? אלו האופציות? או שאתם אקטיביים והוא פאסיבי, או שהוא אקטיבי ואתם פאסיביים? האם יכול להיות שקיימת דרך נוספת שקצת פספסנו תחת תפיסה מעט נוקשה? יש כאן ילד שכשאתם הייתם קיימים הוא הרגיש מבוטל, וכעת כשהוא קיים- אתם מבוטלים. זה לא קצת עוד מאותו דבר? אם עד עכשיו תפיסת עולמו הסתכמה במי למעלה ומי למטה, ואתם הייתם למעלה, עכשיו הוא למעלה ואתם למטה. זה לא קצת פספוס?

למה לא? ילדי הקשב

כשמבוגר אומר "תוריד את הרגליים מהקיר", ייתכן שהילד עם ADHD ישים את רגליו על הספה או על הכיסא במקום. הוא אינו עושה זאת מתוך מרדנות, אלא מפני שההוראה אינה נותנת לו כיוון ברור מה כן לעשות. כאשר המבוגר משאיר את הילד באוויר עם מסר כללי שאינו ספציפי, הילד מתקשה להבין מהי ההתנהגות הראויה. הילד אולי הבין מה לא לעשות, אך אינו מבין מה כן מצופה ממנו.

כאבי גדילה

נגלה שדווקא הרגעים הדרמטיים והקיצוניים יותר, אלו צבועים בצבעים עזים – מספרים את עיקר הסיפור שאנו כה עסוקים בהבנתו. הם יספרו על אחד משני הדברים – או על שלב התפתחותי ועל מאבקי גדילה שכרגע מתחוללים, או שהם יספרו על מצב הישרדותי שחשוב שנכיר ונדע. 

לא על הלחם (והחלום) לבדו

איבדתי משהו מהנאיביות ההורית שלי כשנדרשתי לסוגייה הזו של נוער מתמודד, ומאז, אני רואה את העולם במשקפיים קצת אחרות. הייתי אומרת, משקפי המורכבות. המציאות כבר לא מתחלקת לשחור לבן, אלא למלא גוונים, מורכבויות, חלקים, סיפורים בהמשכים. כשהסתכלתי על הילדים האלו, ידעתי, שחלקם כבר מתמודדים עם קשיים משלהם, שהאימהות שלהם, שישבו לידי, מתמודדות גם הן עם מורכבויות של החיים. ברוכים הבאים לעולם של הגדולים, חשבתי לעצמי.

דברו על לב ירושלים

שבוע שעבר, מסרתי הרצאה בבני ברק. הגעתי לשם תשושה עד כלות הכוחות. יום לפני, עוד עברה בי המחשבה לבטל, ולו רק כדי לתת למיתרי הקול המותשים שלי קצת מנוחה. די, שיסתדרו עם תוכנית אחרת. אבל אז עברה בי המחשבה, שמי יודע מי מגיעה לשמוע, ואילו מילים ייקחו הביתה. מי יודע איזו תובנה קריטית תיוולד שם פתאום. אז אספתי את עצמי, יום חמישי בבוקר, ונסעתי בני ברקה.

גם לדרך ישנה משמעות

ועדיין, צריך לדבר על מה עושים כשפשוט נגמר לנו הכח. בכל מסע, מגיעים הרגעים של אפיסת הכוחות. התחושה הזו שאולי הלכנו לאיבוד, והמחשבות של "אילו רק כל זה לא היה קורה"… יותר מאשר תשישות הגוף בתוך קושי הדרך, אוכלות אותנו הספקות, התשישות הנפשית, הקופנליקטים והקשיים הפנימיים, ואנחנו זקוקים לכלים כשאלו מתגברים ואוכלים בנו כל חלקה טובה. אנחנו בני אדם ויש לנו רגעים של משברים.

כשנושאים עיניים לשמיים, מצליחים לראות

אי אפשר לראות את האמת כשמסתכלים החוצה. האמת דורשת לשאת עיניים לשמיים, לאופק, לעומק ופנימה. ולא להאמין למראה עיניים של כאן ועכשיו. זה זמני, זה יעבור, זה חלק מאבק הדרכים של הגלות הארוכה הזאת.

כשיש חורבן ישנה הזדמנות

כל כך הרבה מאיתנו יושבים ובוכים ודואגים על הנערים המתמודדים שנמצאים אי שם בעומק השפל. ואכן צריכים לדאוג, ולבכות לה' ולהתפלל שימצאו את דרכם חזרה. אולם תדעו לכם שכל זמן שהנערים נמצאים שם בחושך, אז כל דבר קטן, כל השתדלות קטנה להימנע מאיזו עבירה – אפילו אם רק לקצת זמן – או בעשיית איזו מצוה, הוא אור גדול ועצום.

מסע של ריפוי

הוא בן 15, ועד לפני חצי שנה הכול עבד כמו שעון. הוא היה הכי טוב בכיתה. תמיד. לא זוכר את עצמו מביא ציונים נמוכים מ90. למעשה, פעם אחת קיבל במבחן במתמטיקה 89 ומאז הוא שונא מתמטיקה.
חברתית תמיד היה אהוב. במשפחה הוא סוג של מבוגר אחראי.
ובבת הכול מתנפץ.

לא תמיד ישנו הגיון מאחורי המרד

לפעמים ההורים אפילו מנסים לספק תשובות הגיוניות וחכמות ולמרבה הפלא הנער תמיד מוכן אם איזה הגיג שמצא אי שם בגוגל. ההורים מתבלבלים ורוצים לדעת איך לענות לילד. לפעמים אפילו רוצים לתאם פגישה איתי שאני יענה לילד ויוכיח לו את כל שלוש עשרה עיקרי האמונה, בתקוה שאז הנער מיד יחזור לישיבה כאילו לא היה כלום. לפני שאגלה לכם מה אני כן אומר להורים, נחזור לשאלה ששאלנו על המרגלים.