מחבר: נעמי סובול

מי ירים את הכפפה?

הילדים שלנו שולחים אותנו למסע של התבוננות פנימית. לוותר על הרצונות והצרכים, לחיות בשלום עם אכזבות, להיות קשובים יותר וערניים יותר, ולעשות הפרדות כל הזמן – בין אשמה לאחריות.

ממדבר – מתנה

"אבל זו האמת!" היא אמרה בכאב אמיתי. כאב של בעלת תשובה שנתנה כל כך הרבה עבור הדרך שלה. שויתרה על כל כך הרבה עבור הערכים שלה, ועכשיו הבן שלה, מחפש את דרכו ומשווע לקבל קצת אמא שתלווה אותו, שתסכים לשמוע אותו מתקלף משכבות בלי להיבהל ולאפשר לו לעבור בירור עמוק יותר. "אני לא מסוגלת לקבל אותו ככה, כי זה אומר שאני מקבלת את הדרך שלו", היא אמרה לי בכאב. "יש רק אמת אחת, אני לא יכולה עם השיחות איתו, כל פעם אני מתעייפת מלהסביר לו מחדש היכן הטעות שלו. ומה החינוך שלנו".

על חוקים ועל תרופות לנפש

איך אמר לי אבא אחד מתוסכל בפגישת ייעוץ? "איך אני פשוט מסביר לבת שלי אודות היצר הרע? נראה לי שהיא פשוט לא הבינה עם מי יש לה עסק!". עניתי לו שנראה לי שהיא מכירה את היצר הרע יותר טוב ממנו, כך שהיכרות לא ממש תועיל. אולי צריך כאן משהו אחר. דיבור אחר. גישה אחרת. הבת שלו הרי גדלה אצלו בבית עם כל החינוך המדהים שהוא העניק לה.

בואו נעשה רגע סדר בדברים. נייצר בהירות, שתעזור לנו להתמקד בתפקיד שלנו ולשחרר את מה שלא שלנו.
אם נחלק את סוגי החינוך לנוער לשלוש קטגוריות עיקריות נראה שיש לנו: חינוך רגיל, קירוב וריפוי. ונסביר:

רצוא ושוב

מנגנון הגנה הזה נצרך לשעתו. מגיע יום שאנחנו נדרשים להבנה שזמנו תם ונשלם. אנחנו כבר לא ילדים. אנחנו בגירים. אומרים שלהרוס זה ברגע, אבל לבנות זה כבר עבודה של שנים. במקרה הזה, אם לקח לנו כמה שנים לבנות חומות הגנה, עכשיו להרוס אותם לוקח שנים רבות, אפילו עשרות שנים. ועכשיו זה קריטי. כי יש לנו זוגיות שללא המוכנות להיחשף אין לה תוקף. יש לנו גם ילדים ואם הלב שלנו לא פתוח לכל רגש שיהיה, לא נוכל להעניק להם את ההשראה, את האפשרות, להרגיש. לכאוב. לאהוב. לקבל. כבוגרים, כשהלב פתוח מתקיימת תנועה של רצוא ושוב בין השכל לרגש.

כמה הוא באמת שווה?

כל אחד מאיתנו חייב להרגיש מצד אחד חלק מחברה, חלק ממשפחה, חלק בזוגיות, חלק מכלל המרכיבים של העולם, ולכן כולנו זקוקים לאהבה, שיקבלו אותנו ללא תנאים, רק להעריך אותנו איך שאנחנו עבור מה ומי שאנחנו, כחלק ושייכות עם הכלל, והוא להכיר את ה"ערך" שלנו, וזה נקרא אהבה אמיתית.

גבול אדום

השאלה היא- מה עובר בראש שלנו ומה עובר בראש שלו. הצדק איתך, כשגבול נפרץ קשה לסגור אותו שוב. ולרוב נדרשת החזקה של גבולות אדומים, ויהי מה. אבל חשוב לשים לב לפן הנוסף הזה. למה אלו הגבולות האדומים? מה מפעיל אותנו? והאם, כשאנו מופעלים- עצרנו לרגע לחשוב על הצד השני- מה קורה אתו, ועל מה הוא נאבק? זה מותיר אותנו עם שתי נקודות להתבוננות.

רגשות אשמה

אחד הדברים שאני פוגש הרבה אצל מטופלים או הורים לילדים מתמודדים – זה רגשות האשם.
רגשות האשם עולה כחלק ממנגנון הרס העצמי בעת התמודדות עם כאב, זהו מנגנון הגנה, אמנם הרסני אך מגיע כתוצאה מצורך במנגנון ההגנה לנפש, בזה שהילד מסביר לעצמו למה כואב לו, באופן מעוות האשמה יוצרת אשליה לשליטה בכאב.…

מה כואב לך?

השבוע סיפרתי על כך להורים שלא מזמן הבת הבכורה שלהם נכנסה אלינו לטיפול. ילדה מקסימה שעד לפני תקופה קצרה הייתה עוגן עבורם. ילדה אחראית ובוגרת. בבית הספר ועם חברותיה- הכול בסדר. אבל בבית משהו השתנה. היא הפכה כוחנית כלפי אחיה, כופה התנהגויות, מעוררת מהומות ומתנהגת בכוחניות.

מ"ט שערים והשער הגדול מכולם

בשבוע שעבר, השתתפתי בפודקסט בנושא "גיל ההתבגרות", (שלחתי לכם את השיחה במייל ובקבוצות השבוע להורדה). המראיינת שאלה שאלות, שהמוטיב החוזר בכולם הוא הפחד והחרדה לגדל מתבגרים, בדור משוגע שכזה. תכלס, הכל נגיש להם, הכל קורץ ומנצנץ, הדור חלש יותר, הפיתוי גדול יותר והסיפורים שהאוזניים שומעות! "איך אפשר לשמור אותם קרוב לסינר"? היא שאלה אותי. אלו […]

סאבטקסט

מכירים את הדמעות שאפשר לשמוע דרך הטלפון? אני חושב ששמעתי אותן. חזקי, אני משתגע. תגיד לי מה לעשות. מה אני אמור לעשות על מנת לקבל קצת הערכה? זאת בקשה מוגזמת? אני מוזר או שזה לגיטימי? אני מרגיש שאף פעם לא אקבל אותה וממש נמאס לי. בא לי לזרוק הכול. לוותר על כל מה שיש לי וזהו. בשביל מה אני מתאמץ ונלחם להצליח? הרי גם ככה כשאחזור לשם- אפגוש יחס קר ומנוכר.