מחבר: נעמי סובול

הצורך בכבוד ובאהבה – זוגיות

אדם עם סיפור חיים של כבוד ואהבה, יקבל את הביקורת בנינוחות ואולי אפילו כבונה. מי שהסיפור שלו הוא חוסר בכבוד ואהבה, יראה את הביקורת כעוד ניסיון של ביטול זהותו, של רצח האני. המוח נכנס מיד למצב הישרדותי ומגיב באחד מדרכי ההתמודדות עם טראומה.
אדם שנאלץ להיענות לבקשת השני ממקום של אשמה או בושה, כי נתנו לו להרגיש שרק בזה הוא שווה, ירגיש מנוצל. אף אחד לא רוצה לעשות משהו רק כדי לקבל זכות קיום!

מכתב לתינוקי שלי

עכשיו החדר שלך ריק. וסופסוף אחרי שנתיים של תהפוכות, שתיתי קצת מיץ אומץ, ואני נכנסת אליו כדי להשלים עם המציאות החדשה, ולהפוך אותו לקליניקה עבורי, כי ב"ה הקליניקה האימונית שלי גדלה כל הזמן… ואפילו תוך כדי התכנון ובחירת הסגנון והצבעים והכיוונים והנגיעה בעתיד- אני משאירה לך פינה שהיא רק שלך , שתחכה לך כשאתה חוזר לחבק בהווה. אני משאירה לך פינות של אנחנו ואותנו.

אפשר קצת שגרה?

זה ממש מסוכן. הוא חוצה גבולות, מאמץ נורמות שגויות, מתחיל להאמין לשטויות שהוא מספר ומתרחק מהדרך שאנו שמנו לנו למטרה. בוודאי שהוא אינו שמור מספיק, ושהסכנות שאורבות לא מחכות לתהליכים שייווצרו. הן כאן, מסכנות את כל מה שבנינו במשך שנים רבות.

הרצון להיות טוב

מהרצאה להרצאה הלכתי ונכביתי. הישועה לא אחרה לבוא, בדמות רב, מהסוג שמדבר בעיניים עצומות מתוקף שמירת העיניים. אבל כל מילה שלו חודרת ללב. הוא שאל שאלה – למה בעשרת ימי תשובה אנחנו מקבלים על עצמינו משהו, לפעמים בידיעה ברורה שבתום עשרה ימים, נשיל מעצמינו את הקבלה. מה, אנחנו עובדים על עצמינו? על הקדוש ברוך הוא? מה הטעם בקבלה כזאת?

הסיפור וההגנות – זוגיות

כל אחד חי עם סיפור, שהוא מספר לעצמו. הסיפור של האדם הוא המנגנון וההסתכלות בה הוא רואה ומפרש את עצמו ואת העולם.
ילד שגדל עם מנה גדושה של כבוד ואהבה יהיה לו סיפור מוצלח של אהבה וכבוד. בחוויה כזו הוא יחיה את חייו, כך הוא ירגיש כלפי עצמו, וכן כלפי העולם. הוא תמיד ידע וירגיש: "אני שווה", "אני אהוב". גם אם חלילה מישהו יפגע בו הוא לא יפרש את זה, "כנראה אני לא שווה" או "אני לא שווה מספיק". הוא פחות יקח את המקרה ללב. יהיה לו יותר קל לדון את השני לכף זכות, ולהכיל את המקרה.

למה הוא מגזים?

מניעת התמכרות איננה הרחקת ושמירת סטריליות הסביבה מסיכונים, אלא פיתוח היכולת להתמודד עם החוסר- שאיתו בהכרח יפגשו.
זו הסיבה לאמירה שמאחורי כל התמכרות יושב כאב. משהו שנמצא שם מאחורה והופך את טרטור החוסר המציק והלגיטימי- לבלתי נסבל.

עושים פסח בחדרי הלב

בפועל?! חוסר סדר, חוסר בהירות, המון רגשות מעורבבים של געגוע, וכאב, ושליחות , וחולשה, ועוצמה, והכל מתערבב בתוך אותו אדם תוהה, ואולי אני בעצמי הקושיה פה.
וארבעה בנים כמשל שכל שנה מחדש אני בורחת בראש לי מלהעניק כותרות של השוואה לאי מי. ומסורת. מסורת שננטשה בחלקה, שהשתנתה בחלקה מכורח הנסיבות והמעמדים, והכל קשה לי כלכךךךך.

דברים שרואים מכאן, לא רואים משם.

כשאנחנו פגועים, מה שאנחנו עושים באופן די טבעי הוא
שאנחנו נכנסים למאבקי כוחות והורדת ידיים:
מי כאן ההורה בבית ולמי מקשיבים. ואני אמרתי ואם לא תקשיבי אז…
להדק חגורה של דמי כיס, להחרים את הפון, לנסות להרחיק חברים,
אפס, כלום לא עוזר, רק מחריף את הבעיה,
ומשאיר אותנו טעונים, תשושים, כועסים ופגועים
ואת הנער/ה שלנו הרחק במקום בו אין תקשורת איתנו
ויש הרבה מאד מאבקים, הסתרות ושקרים.

אין בכלל מציאות של חינוך ילדים!

אנחנו נותנים לילדים שלנו כל מה שיש בנו. את הטוב ואת הפחות טוב. כשאנחנו מתמקדים בהורות שלנו ברבדים המשמעותיים של קשר, שיח, אמון וכבוד, מתאפשר פיצוי על חסרונות. כשישנו קשר טוב, אוהד והדדי עם הילדים, ואין אנטי והתנגדות לכל מה שמייצג אמא ואבא, לא יהיה מה שיפעיל אותם בבחירות שלהם. או אז, קסם מופלא יתרחש!! הם יקחו את הדברים הטובים שנתנו להם, את הכלים האלה וישתמשו בהם להשלמת ובניית מה שחסר ומה שדורש תיקון! אנו מנסים ככל יכולתנו למנוע מהילדים לחוות כאב. זהו צורך טיבעי ומובן וזוהי הדרך הבריאה לגדל ילדים. אבל כמה זה קשה שאנחנו במו ידינו לכאורה אחראיים על הכאב.

השכל, הרגש והרצון

כבני אנוש, יש לנו שתי מערכות שפועלות במקביל וחשוב להבחין איזה מהמערכות דומיננטית בכל רגע נתון. יש את שפת השכל ושפת הרגש. עם השכל אפשר לדבר רק בשפת השכל שהיא: לוגיקה, צדק, כדאיות וכדומה. אולם עם הרגש צריך לדבר בשפת הרגש שהיא: אהבה, דחיה, שנאה, כבוד, כשלון וכדומה. הרגש לא מבין את שפת השכל והשכל לא מבין שפת הרגש.