זוגיות ונוער מתמודד. בין הפטיש לסדן
זה קורה כמעט לכולנו, כהורים לנוער מתמודד,
בשלב זה או אחר, שצד אחד חושב שצריך "יותר גבולות ולהדק את החגורה"
וצד שני מאמין שצריך "יותר הכלה" והמרחק הולך וגדל,
ונוצרים פערים ובעיקר, נפתחת חזית גדולה ומבהילה בתוך הלב,
שמעמידה אותנו בפני קונפליקט בלתי נסבל.
למה הם לא מקשיבים? מה השתבש אצלם?
אם נקשיב היטב, פעמים רבות נוכל לזהות גם משפטים כמו: אתם לא באמת מבינים אותי/
אף אחד לא מבין אותי/ בלי הסיגריות/ מסך/ גארס, אין לי בשביל מה לחיות!
ואנחנו עומדים המומים ואומרים, מה!? אנחנו התמודדנו
עם קשיים בחיים ולא הגבנו ככה! שייקחו אחריות! שיכבדו גבולות!
חשבנו שאנחנו יודעים מה זו אהבה? בואו נחשוב שוב.
"אני אף פעם לא הרגשתי אהובה"! "ההורים שלי בכלל לא השקיעו בי"!
אומרים מתבגרים רבים. "איך זה שלמרות כל מה שאנחנו נותנים,
הם מרגישים שהם לא מקבלים"??? שואלים ההורים.
מה באמת יכול לעבוד איתם? מה עושים?
נערה אחרת סיפרה לי, שהיא מרגישה שההורים שלה לא מבינים אותה.
מנסים כל הזמן להחזיר אותה לתלם, ואין להם מושג כמה רחוק היא כבר הגיעה.
היא מציגה בבית, כדי לא להכאיב להם, הם מתווכחים איתה על שעת חזרה הביתה בלילה,
כשהם לא יודעים שיש דברים יותר גרועים שהיא כבר נמצאת בהם.
הבן שלי רוצה להתגייס! מה לעשות עם זה???
השבוע פגשתי המון שאלות של הורים:
"גילינו שלבן שלנו יש חברה", "הבת שלי הגיעה הביתה עם מכנסיים",
"הבן שלי רוצה להתגייס לצבא", ושאלה אחת משותפת לכולם:
"מה עושים"???