יש לך מקום
זהו? אלו האופציות? או שאתם אקטיביים והוא פאסיבי, או שהוא אקטיבי ואתם פאסיביים? האם יכול להיות שקיימת דרך נוספת שקצת פספסנו תחת תפיסה מעט נוקשה? יש כאן ילד שכשאתם הייתם קיימים הוא הרגיש מבוטל, וכעת כשהוא קיים- אתם מבוטלים. זה לא קצת עוד מאותו דבר? אם עד עכשיו תפיסת עולמו הסתכמה במי למעלה ומי למטה, ואתם הייתם למעלה, עכשיו הוא למעלה ואתם למטה. זה לא קצת פספוס?
כאבי גדילה
נגלה שדווקא הרגעים הדרמטיים והקיצוניים יותר, אלו צבועים בצבעים עזים – מספרים את עיקר הסיפור שאנו כה עסוקים בהבנתו. הם יספרו על אחד משני הדברים – או על שלב התפתחותי ועל מאבקי גדילה שכרגע מתחוללים, או שהם יספרו על מצב הישרדותי שחשוב שנכיר ונדע.
מסע של ריפוי
הוא בן 15, ועד לפני חצי שנה הכול עבד כמו שעון. הוא היה הכי טוב בכיתה. תמיד. לא זוכר את עצמו מביא ציונים נמוכים מ90. למעשה, פעם אחת קיבל במבחן במתמטיקה 89 ומאז הוא שונא מתמטיקה.
חברתית תמיד היה אהוב. במשפחה הוא סוג של מבוגר אחראי.
ובבת הכול מתנפץ.
מי ירים את הכפפה?
הילדים שלנו שולחים אותנו למסע של התבוננות פנימית. לוותר על הרצונות והצרכים, לחיות בשלום עם אכזבות, להיות קשובים יותר וערניים יותר, ולעשות הפרדות כל הזמן – בין אשמה לאחריות.
גבול אדום
השאלה היא- מה עובר בראש שלנו ומה עובר בראש שלו. הצדק איתך, כשגבול נפרץ קשה לסגור אותו שוב. ולרוב נדרשת החזקה של גבולות אדומים, ויהי מה. אבל חשוב לשים לב לפן הנוסף הזה. למה אלו הגבולות האדומים? מה מפעיל אותנו? והאם, כשאנו מופעלים- עצרנו לרגע לחשוב על הצד השני- מה קורה אתו, ועל מה הוא נאבק? זה מותיר אותנו עם שתי נקודות להתבוננות.
מה כואב לך?
השבוע סיפרתי על כך להורים שלא מזמן הבת הבכורה שלהם נכנסה אלינו לטיפול. ילדה מקסימה שעד לפני תקופה קצרה הייתה עוגן עבורם. ילדה אחראית ובוגרת. בבית הספר ועם חברותיה- הכול בסדר. אבל בבית משהו השתנה. היא הפכה כוחנית כלפי אחיה, כופה התנהגויות, מעוררת מהומות ומתנהגת בכוחניות.
סאבטקסט
מכירים את הדמעות שאפשר לשמוע דרך הטלפון? אני חושב ששמעתי אותן. חזקי, אני משתגע. תגיד לי מה לעשות. מה אני אמור לעשות על מנת לקבל קצת הערכה? זאת בקשה מוגזמת? אני מוזר או שזה לגיטימי? אני מרגיש שאף פעם לא אקבל אותה וממש נמאס לי. בא לי לזרוק הכול. לוותר על כל מה שיש לי וזהו. בשביל מה אני מתאמץ ונלחם להצליח? הרי גם ככה כשאחזור לשם- אפגוש יחס קר ומנוכר.
אפשר קצת שגרה?
זה ממש מסוכן. הוא חוצה גבולות, מאמץ נורמות שגויות, מתחיל להאמין לשטויות שהוא מספר ומתרחק מהדרך שאנו שמנו לנו למטרה. בוודאי שהוא אינו שמור מספיק, ושהסכנות שאורבות לא מחכות לתהליכים שייווצרו. הן כאן, מסכנות את כל מה שבנינו במשך שנים רבות.
למה הוא מגזים?
מניעת התמכרות איננה הרחקת ושמירת סטריליות הסביבה מסיכונים, אלא פיתוח היכולת להתמודד עם החוסר- שאיתו בהכרח יפגשו.
זו הסיבה לאמירה שמאחורי כל התמכרות יושב כאב. משהו שנמצא שם מאחורה והופך את טרטור החוסר המציק והלגיטימי- לבלתי נסבל.
כתב סתרים
זה ממש פוגע. לתת את הנשמה, להשקיע ולטפח, לא לישון בלילות, לחשוב עליו לאורך כל שעות היום ולקבל בתמורה בגידה קשה כל כך. זה לפעמים בלתי נסבל לשמוע את ערמת התלונות שלפעמים מנותקות קשר מהמציאות. עשינו הכול, לא חסכנו כלום.
ואחרי כל זה- אנחנו אלו שצריכים להתבונן, לשנות, לדייק, ללכת אחריו, לקבל הכול. זה ממש נראה שהוא נגדנו. תוקע לנו סכין בגב. מנתק קשר או נשאר בקשר- בצורה רעילה ופוגענית. עושה את בחירותיו ללא התחשבות בסביבה, לפעמים כאילו היא אינה קיימת.